גדי טאוב עונה למגיבים מימין

התגובות מימין ל"אין דרך אחרת" התרכזו ברובן לא בפיתרון ימני לסכסוך, אלא בהתקפה על הפתרון השמאלי של "שתי מדינות לשני עמים": השלום הוא אשליה, הם רוצים לחסל אותנו, אי אפשר לסמוך עליהם ועוד. מה האלטרנטיבה לחלוקת הארץ, לא לגמרי ברור מהתגובות, אבל אפשר לנסות לשער. וכדי לחשוב ברצינות על האלטרנטיבה, כדאי לחשוב לא על איש קש, לא על מפגינים שצועקים "מוות לערבים", אלא על אדם רציני.
יצחק שמיר היה ונשאר האיש הפוליטי הכי רציני בימין הלא משיחי. השקפת העולם שלו היא בעלת מסורת עשירה בפוליטיקה המודרנית. בעיקר בימין, אבל לא רק בו. בניגוד לאופטימיות של הומניסטים, זאת מסורת שרואה את האדם באופן טראגי: יצור מוגבל, נתון למרותם של רגשות ויצרים, אכזרי במידה לא מבוטלת. בעיני שמיר פוליטיקה זה לא עסק לנפשות עדינות ושוחרות טוב. העולם הוא אלים ופראי, ודווקא מי שיש לו ערכים, לא מי שאין לו, צריך לפעמים גם לשפוך דם. העולם על פי שמיר מניח שאדם לאדם, וודאי עם לעם, זאב.
הדיבורים על זכויות אדם, על זוועות הכיבוש והגירוש אף פעם לא עשו על שמיר רושם. ולא מפני שהוא צמא דם. הוא בפירוש לא צמא דם. בכלל, רגשות עזים לא נדבקים אליו. אבל עולם לא אלים הוא חלום ילדותי של יפי נפש. העולם, להשקפתו, היה ונשאר אלים, ומי שלא יהיה אלים בעצמו, לא ישרוד. גם אם צריך להרוג חבר למחתרת, לטובת המטרה המשותפת. אדם רציני, לשיטת שמיר, לא משתמט מחובתו. לא במקרה מתוך המסורת של השמאל שמיר בחר לקרוא, והעריך מאד, את לנין. צריך לעשות מה שצריך לעשות, ומי שיותר מדי אנין, או בררן בקשר לאמצעים, שלא יתעסק בפוליטיקה. שיכתוב שירים.
זה מה שנמצא מאחורי האמירה, האופיינית לאיש, "הערבים אותם ערבים והים אותו ים". שמיר לא רצה לספח את השטחים על תושביהם, אבל גם לא רצה לעזוב אותם. הוא לא רצה לספח בגלל שהוא יודע שבלי רוב יהודי לא תהיה מדינה יהודית. לכן, למרות שהוא אף פעם לא אמר את זה, ובהתחשב בעובדה שהוא לא מאמין שיכול להיות שלום, אני משער שהוא חשב שאפוקליפסה כללית, מלחמה גדולה שבה אף אחד לא ידקדק באמצעים, היא הפתרון היחיד האפשרי למצבה של ישראל. ברגע כזה של חירום, של סכנה, אפשר יהיה לגרש את ערביי השטחים, אולי גם את ערביי ישראל, ויפי הנפש יהיו רק קומץ צווחנים בשולי המגרש.
אני לא חושב שהוא ציפה לזה בשמחה. בניגוד להרפתקן כמו שרון, שמיר לא אוהב מלחמות. אבל אני כן חושב, שבלבו הוא לא האמין שתהיה דרך אחרת. ספקולציות, אני מודה. אבל ימין ניצי אמיתי, אין לו ברירה אלא להגיע למסקנה מהסוג הזה.
לכן יכול להיות שמה שהוא חושב עכשיו הוא שנפתחה כאן הזדמנות לפתרון הסכסוך. לייצוב של מדינה יהודית, יהודית לגמרי, בין הירדן לים.
הפתרון הזה מעורר חלחלה מוסרית. אבל לא רק אצל נפשות עדינות. שמיר מעולם לא העריך את הנזק ששליטה בעם אחר עושה לדמוקרטיה בישראל, לעצם אמונתה בצדקת דרכה. הוא חשב ש"מי שצריך לדעת, יודע", ושכל השאר יתעסקו בחייהם הפרטיים ויתנו למי שיודע לנהל את העסק. אבל זה לא כל כך פשוט. בעל המכולת ועורך הדין הם חיילי המילואים בשטחים. אותם אנשים עצמם. הכיבוש מחלחל למכולת, לבית המשפט העליון, למחלקת החניה בעיריית תל אביב. הלגיטימיות של הציונות, הזכות של כל העמים להגדרה עצמית (וראה מגילת העצמאות) נשמטת אם שוללים את אותה זכות מעם אחר. לטובת קיומה של מדינה יהודית צריכה לקום מדינה פלסטינית. הציונות לא יכולה להתקיים על כיבוש מתמשך, לא תוכל לעמוד בטיהור אתני. "שתי מדינות לשני עמים" הוא לא רק פתרון למצוקה הפלסטינית, הוא גם פתרון למצוקה הישראלית.