להדביק יופי

הכוריאוגרף חבייר דה פרוטוס הגיע לישראל לפני כחודש כדי להעלות מופע שיכלול רקדנים ישראליים במסגרת פרוייקט "דאנס אירופה", ואתמול הועלתה בבכורה עולמית "אך הבתולה היתה זמינה יותר" של דה פרוטוס, בה משתתפים עמנואל גת, יוסי ברג, יניב כהן, יוני סוטחי, טל שקד, משה כהן וסהר עזימי. בחירת הרקדנים היא ללא ספק אחת מנקודת החוזק של המופע, שמשלב בתוכו סגנונות ריקוד הנשענים על תרבויות שונות כמו המחול הסופי, ריקודי החצר בתקופה האליזבתנית, נגיעות של פלמנקו, צורות מחול דתיות שמקורן במקסיקו והמחול המודרני העכשווי. ברור מעל לכל ספק כי סגנונותיהם של הרקדנים, בעיקר של ברג וגת, השפיעו על היוצר והיצירה ולעתים ניתן לזהות מהם על הבמה.
דה פרוטוס בחר במערכה השנייה של האופרה "טוסקה" מאת פוצ'יני כמוזיקה של היצירה, ולאורכה הוא מנהל דיאלוג עם המקור. סגנונות המחול מנהלים דו-שיח פנימי, והשימוש באופרה מצד אחד ובגרפיטי (אלמנט התפאורה היחיד על הבמה הריקה של סוזן דלל) יוצר דיאלוג בין תקופתי. גם תפקידי הגברים והנשים המסורתיים במחול מתערבבים זה בזה, מתוקף העובדה שעל הבמה ישנם רק גברים, מה שמזכיר מעט את תיאטרון הבוטו היפני.
המופע מתחיל במעין חזרה של שלושה רקדנים על הצעדים. המסך פתוח והקהל מוזמן להיכנס לתוך חדר החזרות. זהו קטע נחמד אך ארוך מדי. הערך העליון של המופע הוא באסתטיות שלו לצד הכניסה לחדר החזרות, כלומר, גם תהליך היצירה מתגלה כאסתטי.
המוזיקה של פוצ'יני מבליטה את דלות הכוריאוגרפיה, למרות שזו הקיימת זוכה לאינטרפרטציה נפלאה של הרקדנים. מכאן מפתה אותנו גת להיכנס אל מאחורי המסך לעולם מפונטז של יצרים עם מוטיבים כנסייתיים. החצאיות-שמלות הן הרבה יותר מתלבושת, והן ממלאות את הבמה ברחשים ומוסיפות לאווירה, לעתים הופכות לגל, לעתים משמשות כאמצעי לפיתוי. זהו מופע נעים לעין ושילוב האלמנטים שבו מעניין. אם הניסיון היה לזעזע את הקהל הבורגני, הוא כשל. אם המטרה היתה לנפק קולאז' לא מטריד של רעיונות ויזואלים, מדובר בהצלחה.