המבורכים והמוחרמים

סרבני השירות בשטחים, שניהלו תעמולה אגרסיבית לגיוס מצטרפים ותומכים לתנועתם - בבחינת ככל שירבו סרבנים כך ייטב לישראל - פונים עכשיו להפצת בשורתם בעולם הגדול. עמית משיח, מפעילי הסרבנים, מבשר לקוראי "העיר" בסיפוק רב על התעניינות בלתי-רגילה של התקשורת העולמית בדברם: יותר מ- 300 פניות מתחנות טלוויזיה בחו"ל כבר הגיעו אליהם, החל מ"נייטליין" של טד קופל, עבור דרך בוב סיימון מתוכנית "60 דקות" ובכריסטיאן אמנפור מ-CNN, ועד התחנות של פרו וגואטמלה. וכן, מבטיח הוא, יופיעו כתבות עליהם ב"ניו-יורק טיימס", ב"וושינגטון פוסט", ב"גארדיאן", ב"לה-מונד", ועוד ועוד.
הלא ברור שהסרבנים הישראלים אינם מבקשים להשפיע על חיילי ארה"ב, צרפת ואנגליה, שיסרבו גם הם לשרת. לשם מה אפוא הם יוצאים להשמיע את קולם מחוץ לארצם? כדי לזכות בתהילה שזכו בה לוחמי חירות שנמלטו מבתי-הכלא ומהעינויים שבצ'ילה של פינושה, בארגנטינה של הגנרלים, בדרום-אפריקה של תקופת האפרטהייד, וביתר הדיקטטורות העריצות מימין ומשמאל, שדרסו באכזריות כל גילוי של התנגדות. האם הם כה נרדפים בארצם? האם אינם נהנים מחופש מוחלט להפגין ולמחות ולהשפיע בכל אמצעי התקשורת, לרבות הממלכתיים? האם סבלו פה עינוי הדין, התעללות וחרפת רעב בשל דעותיהם? אבל באש השנאה כלפי ישראל הכובשת והמדכאת והטובחת חפים מפשע, כביכול - זו האש הלוהטת בכל קצווי העולם - יהיה קולם של סרבנים אלה עוד קיסם אחד למדורה. והוא יתקבל בברכה, כמובן.
ישראלים המקטרגים על ישראל מתקבלים בזרועות פתוחות בכל ערוצי התקשורת בעולם; לעומת זאת, אלה שיש חשש שיעשו שם טוב לישראל, בדבריהם או באמנותם, ואפילו הם שמאל-שבשמאל, נידונים לחרם. "זמרת מחאה" מפורסמת כחווה אלברשטיין, זו ששרה בשעתו את "חד גדיא" מתוך אמפתיה נרגשת לפלסטינים, מוחרמת עכשיו ברוב ארצות אירופה בגלל העוול שאנו (כלומר, גם היא) מעוללים להם. לרבות בנורבגיה, המדינה שממנה יצא, כזכור, קוויזלינג בתקופת הכיבוש הנאצי. וכמוה מוחרמים גם שמאלנים טובים וישרים, דורשי טוב לעמם ולעם השכן, כמו הזמר יאיר דלאל ודוד ד'אור, ואחרים מי-ימנה, ולא זו בלבד, אלא שהאוצרת של האמנות הישראלית בביאנלה היוקרתית בסאו-פאולו, טלי תמיר, המעידה על עצמה שהיא שמאלנית בהשקפותיה, ואשר הביאה לשם את יצירותיהם של הישראלי גל ויינשטיין ושל הפלסטיני סלימן מנסור, גם היא היתה מטרה להתקפות כ"מגינה על מדיניות ההתנחלות של מדינת ישראל" בשל פירוש פוליטי מסולף ואווילי לעבודתו של ויינשטיין.
האם כל הישראלים המלמדים זכות על הפלסטינים ללא לאות, ומגנים את מדינתם "הכובשת" ללא לאות, לומדים משהו מן ההחרמה הסוחפת הזאת של ישראלים, שאינה מבדילה בין שמאל לימין, כי אות קין טבוע במצחי כולם כאחד? "מי ששוכח את העבר נידון לחיות אותו בשנית", כתב סנטיאנה. תשעה פרופסורים מאוניברסיטאות ישראליות צירפו את חתימותיהם לעצומה של כ-300 אקדמאים הקוראים להטיל חרם אקדמי על ישראל בגלל מדיניותה בשטחים. כלומר, למנוע מימון מחקרים באוניברסיטאות ישראליות ולבטל מלגות לישראלים. "בואו תחסלו אותנו, זה מגיע לנו!", קוראים הפרופסורים רודפי הצדק הישראלים.
הם לא יוחרמו, כמובן, לא באוקספורד ולא בהארוורד, לא באירופה ולא באמריקה. הם את יפייפות נפשם הצילו.