לעזאזל האמנות, בואו נרקוד

שני משפטים מארסנל השנינויות שנכתבו במשך השנים עבור הגששים הם בעיני תמצית קיומנו - או אם תרצו, סלע קיומנו האכזרי. האחד לקוח מ"גבעת חלפון", שם שואל סרג'ו קונסטנצה (ציטוט מהזיכרון ולא בהכרח מילה במילה): "אני לא מבין איזה אנטרס יש להם לבוא הנה בחום הזה", משפט שהוא, מן הסתם, אלגוריה תמידית למצבנו. השני, לקוח מהפרודיה על "שירים ושערים", בה נשאלת השאלה החוזרת: "תשאל אותו, למה הם רוצים לשרוף את המועדון?". אני נזכר במשפט הזה כשאני קורא לפעמים תגובות ולמד לדעת, שגם אם כתבתי פעמיים על יוסי כסיף ותרומתו לתרבות המוזיקה בארץ, תמיד ימצאו החכמים שישאלו אותי, למה לא הזכרתי את תרומתו. אז הנה, הזכרתי פעם נוספת. חוץ מזה, מהתגובות למדתי שמוטי שהרבני הפך את הטור שלי ללוח המודעות שלו. חבר יקר, מותקי, כמו שאתה מתעקש לשבש לעצמך את השם: חברים-חברים, אבל - נא להירגע.

שובו של הקוף על תיבת הנגינה

אבל איך נרגעים היום? חברות התקליטים הציעו לי באדיבותן את צמד אלבומיו החדשים של טום ווייטס, האיש שהפך את יכולת השיעול שלו לאמנות בפני עצמה והתחבב על שועי ביקורת ונערות ענוגות בשנות השמונים, אותן צלח כאיש רנסאנס לכל דבר: משורר, מבצע, שחקן, ומופע מולטימדיה קברטי של איש אחד. לי הוא עשה משום מה דברים אחרים. לפני שנות דור, כשווייטס פרץ לתודעה, כתבתי בעיתון רוק אחד (שהספיק להיסגר בינתיים) סיפור בשם "טום ווייטס פוגש את אריק איינשטיין" ובו טענתי שבדירת הפאר של טום יש חדר אחד שאותו לא ניקו מעולם, ואיש לא נכנס אליו. שם, בין בקבוקים ריקים, פיצות עבשות, בדלי סיגריות ודלי לריקוק, רוקח טום את עולמו המיוחד ומשגרו אלינו. שנים אחר כך, נשבעו באוזני אנשים מזדמנים שזה נכון. כנראה שקראו את הסיפור והפנימו אותו בדרך מיוחדת, מה שסייע לי להבין את הדינמיקה של היווצרות שמועות. ווייטס, כאמור, העביר את שנות השמונים בנדנוד רגליים עקומות ונכנס בחדווה לעולם הקולנוע עם תפקידים נפלאים בסרטים כמו "נרדפי החוק" ו"תמונות קצרות". מוזיקלית, מאום לא השתנה אצלו במהלך העשור האחרון. שלוש שנים אחרי "Mule Variations", אלבומו האחרון והמצליח יחסית, הוציא ווייטס שני אלבומים במקביל - "אליס" ו-”Blood Money" - שניהם מבוססים על שיתוף הפעולה בינו לבין איש התיאטרון רוברט ווילסון ומופעיו, שהוצגו בהצלחה באירופה בשנים האחרונות (את "בלאד מאני", המבוסס על המחזה "וויצק", החמצתי לפני מספר חודשים בדבלין בשל טיסה מוקדמת, וחבל, כי הביקורות יצאו מגדרן).
מצויד בתובנות הללו ובחומרה הממשית בידי (ביד השניה אחזתי כינור ישן, אבל זה כבר בשביל טור אחר) חשתי לביתה של מיכל, חובבת טום מושבעת, להאזנה מודרכת. לפני כן פרשתי בפניה את משנתי, הכוללת שני דימויים נאים: האחד גורס שווייטס, האיש שנהג לסובב את ידית תיבת הנגינה, הפך במשך השנים לקוף שיושב עליה, והשניה, שהשירים שלו נשמעים כמו קינות-ערש לתינוקות עם זקנקנים ושערות על האוזניים. מיכל האזינה באהדה לדיסקים וציינה שהם מהווים, כמו חלקים ניכרים מיצירתו, געגועים למסעות, מעין שיר הלל לנוודות. אלא שאותי, ואת האורחת השניה (שמצאה את השירים של ווייטס חסידיים מדי בניגונם), הדיסקים, יפים ככל שהם, פשוט שיעממו. וכך, למרות המוזרות, השימוש המרהיב בנגינה קברטית קאמרית, ובאמת היופי הצרוף שמצליח האיש להפיק מחרחורים, נאלצתי למתג אותם כ'אלבומים מכובדים שעשויים לפאר כל מדף, ויש להעריכם על היותם אמנות צרופה, אבל Fuck art, lets dance, וחזרתי לביתי כדי להתעסק עם רוק בריטי צעיר, מה שבטוח.

"הדובס": אומללים אבל מרוממים

שתי להקות ציפו לי רוטטות בדיכאונן על המגש המסתובב של הדיסקים. "דובס" (”Doves) ו"קליניק" (Clinic). שתיהן צעירות, מבטיחות וזוכות (לפחות הראשונה) לאהדה גדולה. ה"דובס", הרכב ממנצ'סטר, בירת הדיכאון האנגלי לדורותיו, היא, כפי שהגדירה העיתונות הבריטית, "מדוכאת, אך לא מדכאת", ו"האלבום עם האומללות הכי מרוממת שיצא השנה", אלבום שהגיטרות שלו נשמעות כמו קלידים והקלידים כמרחפים. בין שלל ההשפעות שמשוטטות בדיסק הזה, ללא כל ניסיון לעוצרן, ספרתי את "הסטון רוזס", "אקו והבנימן", "הגו ביטווין", ואפילו זיהיתי צלילים נידחים של "פרוקול הארום" בשיר "There Goes The Fear", כמעין הכנה לשיר שאחריו, גרסה שלהם ל"מונצ'יילד" המיתולוגי של "קינג קרימזון". אבל, ואני לא רוצה לעשות להם עוול, ה"דובס", עם הקינות העצובות שלהם והכשרון המוזיקלי הבולט, הם בסך הכל להקה טובה עם אלבום שני מרשים, שמצליח לזרום באחידות ראויה להערכה.

"קליניק": אנגלים בניו-יורק של הביבים

קצת דרומה ממנצ'סטר, מהעיר ליברפול, מגיעים "קליניק", שאותם מציינים המבקרים בתיעוב מה כ"להקה שחביבה על תום יורק מרדיוהד". לפני שנתיים הם אף חיממו אותם וגם בארץ הם זכורים כבחורים העצובים והמבוהלים משהו, שלא עשו רושם על אף אחד חוץ מאשר על פוליאנה אליוט בן-עזר ועלי. כן, אנחנו עדיין עושים כבוד לחקייני "וולווט אנדרגראונד", ו"קליניק" היו בדיוק החיקוי הנכון, המדוכא והנבוך שחיפשנו. באלבום השני והחדש יחסית "Walking With Thee", הם מחליפים השפעות, אבל נשארים בניו-יורק של הביבים. הפעם הם צעדו עשור קדימה ואימצו לעצמם את הגל החדש של אמצע שנות השבעים, טום וורלן וטלוויז'ן, סואיסייד, וכל אותם בחורים מיואשים שנעו במעגלי הניהיליזם הסורר והמייאש. "קליניק", עם המלודיות העצובות והקלידים החודרניים, שמזכירים דווקא את "מגזין" הבריטים מאותה תקופה בדיוק, לא עשו כאמור רושם גדול על המבקרים, אבל שמחתי לדעת שבארץ הם אומצו על ידי מגישי תוכניות אלטרנטיבה כמו "הקצה" ו"ברד", ובמקביל גם חוגגים (אם אפשר להגדיר זאת כך) גם אצלי כבר ימים רבים. בקרב הגדול בין שפע להקות הרוק המתחדש והרטרו של הניו ווייב האלקטרוני, לא מדובר בבשורות מוזיקליות מדהימות, אבל נעים להיזכר לפעמים בצלילים הסמיכים שמנפקות שתי הלהקות האלו, ולנדוד לימים נפלאים ועצובים של חורפים רטובים ורחוקים, שמעולם לא היו שייכים לנו אבל תמיד אימצנו בחדווה, כי שם, אולי, הייאוש יותר נוח, ובטוח פחות חם.