מחקר תיאולוגי

לפי הפילוסוף הצרפתי בלייז פסקאל כדאי לנו להאמין באלוהים לפי ההיגיון הבא:

1) אם הוא לא קיים - לא קרה כלום, מקסימום האמנו לשווא.
2) אם הוא קיים - נרוויח את גן העדן, תחיית המתים, מחילות וכפרות.

ה"הימור" הזה נשמע טוב… כל עוד מדובר באל אחד! אבל אם ב"בראשית" עד אברהם היה מדובר באלוהים אחד של כוו-לם, הרי מ"שמות" ועד סוף התנ"ך הלך האל והצטמצם ליהודים בלבד, תוך שהוא מעניש אותם בחורבן וגלות שאיפשרו את כניסתו לתמונה של אלוהים נוסף, נוצרי. האלוהים השני זכה להכרה ברוב העולם המערבי עד למאה הרביעית לספירתו, שבה נוצר האלוהים השלישי המוסלמי, המוכר בפי כל כ-"אללה".
בקיצור, מה שהתחיל כמונותאיזם התנפח לממדים תלת-תאיסטים ו"ההימור של פסקאל' נהיה עצבני, משום שאם אני מאמין באל הלא נכון, סביר שהאל האמיתי יעניש אותי בשמד ובגיהנום.
כל ההגיג הפסאודו-פילוסופי הזה לא היה נכתב לולא "מאורעות תשס"א", אשר באו לעולם כתזכורת לכך שעדיין לא נגמלנו מן השאלות האידיוטיות: "של מי לעזאזל האלוהים האלה?", "כמה זמן זה עוד ייקח עד שניפטר מהם סופית?" אחרי הכל נראה לי ששמם של אלוהים שורבב להיסטוריה בטעות, טעות שעליה שילם המין האנושי את המחיר הגבוה ביותר ששולם אי-פעם עבור דבר שאינו אלא ניחוש ושמועה בלבד.
לדעתי, התחלת הקץ של רוב הסכסוכים האתניים, מקוסובו ועד המזרח התיכון, תגיע כאשר עידן ההימור על אלוהים יגיע לקיצו והאנושות תקבל החלטה נועזת, שקביעתו של ניטשה כי "אלוהים מת!" היא נכונה, וגופתו/תם תשמש מעתה למטרות מחקר תאולוגי בלבד. וכך, ללא טענות וירטואליות כמו "למען השם" ו"אללה הוא אכבר", נצטרך לחשוב פעמיים לפני שאנחנו הורגים או נהרגים ללא כל אלוהים בסביבה.


אסי דיין, איש קולנוע