עם מי נדבר?

יש הכרח לדבר, אבל עם מי נדבר? כדאי לזכור: בשלושים השנים האחרונות, כשבישראל התרחב והתעצם "מחנה השלום", והצמיח עשרות ארגונים, שהגדול בהם הוא "שלום עכשיו", וקיים מאות עצרות והפגנות שהשתתפו בהן מאות אלפי ישראלים, ואין מספר למפגשים ולפעולות שיזם וביצע, כך שכל הארץ הדהדה מן הקולות הקוראים שלום שלום שלום, והלא כל העם בישראל, ימין ושמאל, חותר לשלום, אם גם בדרכים שונות – בכל התקופה הזו לא קם בקרב הפלסטינים (בניגוד למה שהתרחש בין ערביי ישראל), אפילו ארגון אחד מקביל ל"שלום עכשיו" , שמטרתו תהיה לקדם את השלום, להפיץ את השאיפה אליו בין בני עמם. לא נערכה אפילו עצרת אחת, הפגנה אחת, שעל דגלן ייכתב השם "שלום", לא נפרשה בכיכרות הערים הערביות אפילו סיסמה אחת הקוראת לשלום, לא גרפיטי אחד על קירות הבתים האומר "סלאם", ומה שקרה הוא ההיפך הגמור.
גם לאחר שנציגי שני העמים התוועדו יחד והגיעו להסכמים מסוימים, כמו לאחר קמפ-דייויד א' וקמפ-דייויד ב', התקהלו המוני פלסטינים בכיכרות רמאללה ושכם וקראו קריאות נגד ישראל ושרפו את דגל ישראל ואת צלמי ראשי הממשלה הישראלים. כל הסכם נוסף, כל ויתור נוסף שנחשבו כצעדים המקרבים את הפיתרון לסכסוך בין שני העמים – רק ליבו את האש להתלקחות עזה יותר נגד ישראל. וכך גם עכשיו, לאחר מפגש הצמרת בשארם א-שיח', בשעה שאהוד ברק "הופך כל אבן" כדי לאפשר את המשך המו"מ, מרימים אלפי פלסטינים אבנים כדי ליידות אותן בו ובבני עמו.

לא רוצים לראות, לא רוצים לשמוע

שלושים שנה חי מחנה השלום הישראלי חיים סור-ריאליסטים, במציאות מדומה שברא בדמיונו, מתוך שהישלה את עצמו ואת האחרים, באופן הפתטי ביותר, שהיא קיימת, בשעה שלא היתה קיימת. נדמה היה לו – או שהעמיד פנים שהוא מאמין בכך – שהוא מדבר אל מי שמאזין לו ושהולך ומשתכנע מדבריו, ושהוא בעל בריתו, כשלמעשה היה קולו קול קורא במדבר. סופרים שנהגו לחתום על עצומות, במשך שנים, בהן הביעו הזדהות עם סבל הפלסטינים החיים תחת כיבוש, ותבעו את היציאה מן השטחים ואת פינוי ההתנחלויות, ותיקון העוולות הנעשות להם – חזרו מזועזעים ממפגשים עם עמיתיהם הפלסטינים, בארץ או בחו"ל, לנוכח העובדה שאלה לא גילו כל הבנה ושום סימפתיה להשקפותיהם ה"יוניות" ביותר. שום הד לא היה למאמצים העל-אנושיים של אנשי השלום בישראל להגיע אל לב הפלסטינים ולהניעם לעשות צעדים לעברנו.
סיבת האשליות האלה היא פשוטה: אנשי מחנה השלום עצמו את עיניהם ואטמו את אוזניהם לגבי הנעשה במחנה שכניהם. במקום לקרוא מה הם כותבים בעיתוניהם, לשמוע מה הם אומרים בשידורי הרדיו והטלוויזיה שלהם, לעיין בספרי הלימוד שלהם, שישראל לא קיימת כלל על המפות שבהם, והיא קיימת רק כמטרה לג'יהאד נגדה – הם סיפרו לעצמם ולנו מה הפלסטינים חושבים, אומרים, חולמים, בהתאם למשאלות הלב שלהם עצמם.
והמדהים הוא שאפילו היום, אחרי מראות הזוועה שראינו, אחרי דרשות ההסתה הרצחניות ששמענו, כה רבים מוסיפים להתעלם מן האמת, כאילו לא היתה, וממשיכים להפריח סיסמאות באותה לשון, אל החלל הריק; כי מן העבר השני לא רק שאיש אינו שומע להם, אלא שבזים להם כרפי שכל וחסרי כבוד עצמי.
אבל יש הכרח לדבר, ואין ברירה אלא לנהל מו"מ עם האויב הזה כדי לעצור את הסחף של שפיכות דמים, שעלולה להימשך ללא סוף. היחידים בין הפלסטינים שמוכנים לדבר על שלום הם הפוליטיקאים, והם מוכנים לכך כדי להגשים הלכה למעשה את "תורת השלבים", שהם מודים בה בגלוי, כשם שאינם מסתירים שמטרתם הסופית היא "שחרור כל פלסטין", כלומר חיסולה של מדינת ישראל. אם איננו רוצים להביא חורבן על עצמנו, עלינו להידבר איתם רק מתוך עמדה של הכרה ברורה בצדקת זכותנו להיאבק על קיומנו בארץ הזאת. ללא התנצלויות, ללא הלקאה עצמית, ללא חנופה, ללא התרפסות וללא התבטלות. כל גילוי של חולשה מצידנו, מוסרית כמו ביטחונית – הוא פרצה הקוראת להמון המוסת להסתער לתוכה בפראות ובאכזריות שאינה יודעת מעצור, להרוג ולהשמיד, לשחוט ולטבוח.


אהרון מגד, סופר