לוכדי אריקים

ויקטוריה ודיויד בקאהם, שני נסיכי הפופ האנגלים – וכדורגל הוא בהחלט פופ – הופיעו השבוע בתוכנית האירוח של פארקי (פרקינסון) והדגימו כי לטמטום אין גבולות. אפילו ידידתי נעמי, שמדרגת אינטליגנציה לפי גובה וקירבה לרובי ויליאמס, נאלצה להודות שהפער בין כישרון וכוכבות לאיי.קיו מעולם לא היה גדול כל כך. אכן, קיים בפופ אגף מיוחד ששמור לסתומים; הם בדרך כלל גאונים בתחומם אך דבילים מושלמים כשהם נאלצים לפתוח את הפה, ודי אם נזכיר אושיות גאונות כמו מייקל ג'קסון, מריה קארי, טום ג'ונס, בובי גילאספי מפריימל סקרים, ועוד רבים שמחשש לפגיעה ברגשות הציבור לא נזכיר את שמם.
בארץ טרחו במשך השנים להדביק למוזיקאים מהזרם הים תיכוני עילגות כדי להגחיך את כישרונם לעומת הרהיטות של מלח הארץ בזמר העברי, וכמובן תמיד היה לנו את צביקה פיק. היום, כשכולם משתדלים להחניף למוזיקאי המוכשר הזה, שוכחים שאפילו מי שקילס אותו בתוכנייה של "מרי לו" - קוטנר למשל - לא זיכה אותו כמעט בהתייחסות בסאגת הרוק הטלוויזיונית "סוף עונת התפוזים". שותפו של קוטנר לאותה תוכנית, גידי אביבי, לא מזכה את פיק גם היום בשום נקודת זכות ויורד עליו תדיר בביקורות שלו, ואולי יש באקט הזה, למרות היותו בבחינת פיספוס מסוים של הבנת הפופ שעושה פיק, אומץ עיתונאי חריג. אבל פיק מצידו לא סיפק הרבה סיבות להתפעל מפועלו מחוץ לזירת הבידור; הוא לא מתראיין טוב, הוא מתנהל כפלנטה אחרת בנוף התקני כל כך של יוצרים ישראליים לדורותיהם - ולא תמיד לחיוב - והקסם האישי שלו מעולם לא הרקיע שחקים. למזלו, כל מי שגידפו אותו כל השנים עושים לו כרגע כבוד, כפי שהם משתוללים בהנאה בהופעות הקאמבק של תיסלם, להקה שספק אם הייתם תופסים אותם מאזינים לה או הולכים להופעותיה לפני עשוריים.
זה טיבו של הטרנד, שהוא מעוות את ההתייחסות וממרחק של שנים זוכר את נעוריו שלו באופן שונה לחלוטין מכפי שהיה באמת. אני, למשל, מקפיד לעדכן את הטעם המוזיקלי שלי כל כמה שנים, וכך יוצא שאני לא סובל חלק גדול מאוד מהדברים עליהם גדלתי, ומאמץ בחדווה חלקים זנוחים אחרים שלא נתתי דעתי עליהם מעולם. החיים דינאמיים יותר מהעקרונות והאהבות הישנות.

אריק, העם מאחוריך

כל הפתיחה הזו באה כדי להבהיר שפרשת אריק איינשטיין, האיש התמים בעולם, לא זוכה לדעתי למספיק כותרות ביחס, למשל, לפיטורי רון מיברג ממעריב. אחרי הכל מדובר במלך אמיתי, האלביס פרסלי שלנו, האיש שהצטייר תמיד כמעיין שופע של הומור והתחכמויות, שלא לדבר על דרכו המוזיקלית המפוארת, היותו הסנדק הגדול של הרוק הישראלי ומגלה הכישרונות מספר אחת שלו. איך קרה שאיש זה, שגדולתו אינה מוטלת בספק, נפל קורבן למסרים כה מגוחכים כמו חוסר הידיעה שמדיסקים מרוויחים לא פחות, ואולי אפילו יותר, מהופעות? נשגב מבינתי, וראוי לנו שנבדוק איך נופלים אמנים ישראלים מוכשרים קורבן לנוכלויות עסקיות כה רבות. החברים של נטאשה, שלא ראו גרוש מהתקליטים הראשונים שלהם; נושאי המגבעת, שפרשת ניצולם על ידי חברת התקליטים ראוי שתיחקר פעם; החובות שצוברים מוזיקאים מהשורה הראשונה, שרק מחמת הבושה אין לי רצון להזכירם. כמו שלא מחטטים כאן בחייהם הפרטיים של אישי ציבור, בניגוד למקובל בארצות מתוקנות, אין אנו נוהגים לבדוק מדי פעם איך חיים יצרני להיטים שנותרים חסרי כל (מתי כספי כבר אמרנו?).
אצל ויקטוריה בקאהם ומריה קארי, לפחות אין צורך לדאוג לחשבון הבנק. הן יכולות להרשות לעצמן טמטום משוזף ומוחלט על שפת הבריכה באחוזת המיליונים, אבל אריק? מי ישלם לו את המכולת? ואיך אני אמור לנהוג כשאני שומע בגלגל"צ את ההטפות שלו לנהיגה נכונה? איזו סמכות יש לו כרגע על המאצ'ו הישראלי, בפרט שאריק עצמו לא נוהג ולא בודק את חשבון הבנק שלו? ואגב, האם על הג'ינגלים האלה עצמם משלמים לאריק כראוי?

עשו לעצמכם טובה

ומה לגבי הפועל תל-אביב? איזה תוקף יש לה עכשיו בחיינו? בצרפת, שבה לכדורגל יש משמעות רבה יותר מהזיקה של זמר תמים לפועל תל אביב, נבחרת המהגרים בראשות זיזו הגדול (תבריא מהר, אה?) היא חוד התרבות הצרפתית המתחדשת והיא משיקה להתפתחות המוזיקה בשנים האחרונות. וכך, מאותן שכונות שבהן גדלו כוכבי הספורט, יוצאים באחרונה מוזיקאים מצוינים. השבוע הם הגיעו לארץ עם הפצת האלבום השני של הרכב ההיפ-הופ הצרפתי SIAN SUPA CREW, דיסק שמדגים פעם נוספת את החיוניות והרעננות של הראפ הצרפתי.
החבורה השחורה הזו מורכבת ממוזיקאים עם רקע וזיקה לאמנויות לחימה בנוסח שמזכיר את הסמוראי השחור של ג'ים ג'רמוש ואת החבורה האמריקנית הנפלאה וו טאנג קלאן. מה שמענין אצל ה-CREW הוא המגוון האדיר של סגנונות שהם דוחסים במיומנות מופלאה לתוך יצירתם, וההקשרים החברתיים המאוד טעונים שלהם, שלא משתלטים על השירים עצמם. כדור שני למהגרים שחורים הם לא שרים שירי געגועים למולדת האפרו-קאריבית, אלא עוסקים בבעיות הדור השני בשכונות - אותן שכונות שהיוו את הבסיס להצלחתו של לה-פן בבחירות האחרונות.
כמעין התרסה נגד הגזענות הגוברת בצרפת (על אף הכישלון בבחירות, 20 אחוז מתושבי צרפת מגדירים את עצמם בהצבעתם כגזענים), רוב השירים מטפלים בחיי היומיום של אותן שכונות שהצרפתים פוחדים ומסרבים לפקוד בשל האלימות וחוסר הביטחון שבהן. אלא שהם מטופלים באופן משועשע, אלגנטי, אפילו מעודן. זה לא גאנגסטה-ראפ אלים ופרובוקטיבי, אלא ראפ כישרוני מאוד המנסח קווים עכשוויים לתרבות מולטי-אתנית. השירים נעים בין היפ-הופ לראגיי, לטיפות ג'אזיות, אינטרפרטציות משעשעות נוסח בובי מקפרין וחיקויי כלים, כמו למשל הגיטרה של הנדריקס (הפתיחה המפורסמת של "וודו צ'יילד"). כל אלו - בצירוף שמות הבחורים (ספקטא, סיר סמואל, פניקסי, סליי המיק ובודהה), הראפ המסחרר, המהיר והסוחף שלהם, שליטתם בשלל הסיגנונות השחורים ויכולים להשתעשע בציטטות מקטעים הודיים, צועניים ולאטיניים - מספקים חוויה רעננה וקרנבלית. עשו לעצמכם טובה וקנו גם את האלבום הראשון שלהם, KLR.