לא נחזור אחרי הפרסומות

נו באמת, לא ידעתי שאתם יכולים להיות כל כך מרושעים. מילא הביקורת עלי, יש ימים טובים ופחות טובים, זה מובן. אבל אריק איינשטיין המסכן, ראיתם איזה תגובות מרושעות כתבו עליו? אחת חיטטה לו בחשבון הבנק, כל אוהדי מכבי התנפלו עליו, ודווקא בשנה הכי טובה של האדומים היקרים ללבו. ועל פיק? עליו אפילו לא טרחו לסנגר, כמו האיש לא קיים בכלל. טוב, זה מביא אותי לכמה מסקנות מהירות ודי, נעבור הלאה ונשכח:
1. שאני צריך, ככל הנראה, כמו כולם, לחלק את הטור שלי לפסקאות ממוספרות, לנוחותכם כמובן. שלא תתבלבלו חלילה ותיאלצו לנסות למצוא את הקשר בין כל חלקי הטור - קשר שכמובן קיים בראש שלי בלבד.
2. שהדיון על פופ ורוק עתיק כימי המוזיקה הפופולרית ולעולם כנראה לא יפיס את דעתם של המבקרים. זה מזכיר לי שבשנות ה-70 נהוג היה לתייג כל סגנון ותת-סגנון בשמות שרובם, לשמחתי, נעלמו מהעולם. היה רוק כבד, הארד רוק (למשל קרידנס קלירווטר רווייבל וסטפנוולף), רוק רך, קאנטרי רוק, פולק רוק, אופרה רוק, רוק קלאסי, ג'אז רוק, רוק אקספרימנטלי, קראוט רוק, מוזיקת לעיסה (באבל גאם), גלאם רוק, ועוד ועוד סגנונות שנועדו בעיקר לעזור לחברות התקליטים ליצור הזדהות ועניין (וכמובן למכור המון תקליטים). בא הפאנק, תודה לאלוהי המוזיקה, וזעזע לרגע את ההגדרות (אם כי בארה"ב הוא נותר סגנון שהפך במשך השנים לפאנק-רוק) והגל החדש פיצל את עצמו וכן הלאה, עד לימינו, שבהם ההבדלים כבר כל כך מטושטשים, עד שההגדרה פופ-רוק, שמגדירה את רוב שירי הרוק שרצים במצעדים, יאה לו. ואם כבר הייתי צריך להגדיר כיום את צביקה פיק הרי שהוא נגע ברוק ובפופ ובדיסקו, ולמרות שאי אלו מבקרים רואים בו חקיין ולא מהפכן, הרי שכמעט רוב יוצרי הרוק הישראליים בתחילת שנות ה-70 היו חקיינים של הפופ האנגלוסקסי: אריק ושלום היו הגרסה הישראלית ללנון ומקרטני, אחרית הימים הושפעו מהנדריקס ולד זפלין, שלמה גרוניך ומתי כספי מהרוק הפרוגרסיבי, כוורת מהאולמן ברדרס, וצביקה פיק מטי רקס ודייויד בואי. והשניים האחרונים מגדירים היטב את הטשטוש האפשרי בין רוק לבין פופ. הבה נסכים שלעולם לא נסכים ונמשיך לקטע הבא.

הקטע הבא

כמו בכל מונדיאל, השיר של אנגליה לתחרות טוב יותר מהנבחרת עצמה. השיא היה עם ניו אורדר במונדיאל של שנת 1990 והשיר "עולם בתנועה", בו הצטרפו לחברים ממנצ'סטר החברים גאזה, גארי ליניקר וג'ון בארנס בקטע ראפ בלתי נשכח. גם ההופעה הכושלת אך המפתיעה של הנבחרת האנגלית באותה שנה היתה בלתי נשכחת. השנה, כשהאסון בפתח והטבלואידים הבריטים כבר משתוללים ולא הצליחו להסכים על שיר, לפחות אחד מהמועמדים נסמך על "גואינג אנדרגראונד" של הג'אם, שזו הזמנות המצוינת להמליץ על האוספים הקרבים ובאים שיציינו 25 שנים להתפרקות הטריו המשובח הזה.
המונדיאל עצמו בחר בקטע של ואנגליס הוותיק כדי לציין את האירוע, וזה נחמד לגלות שהאיש שהחל את הקריירה המוזיקלית שלו בשנות ה-60 עם ההרכב היווני הנפלא "בנה של אפרודיטה" יכול לחבר ממרום גילו קטע ניצחונות סוחף ובומבסטי כדרכו. ואנגליס, שחי היום באתונה לאחר שנות גלות בצרפת ובהוליווד כמלחין פסקולים מצליח, תמיד היה עוף מוזר, שנע בין חדשנות ופריצת דרך במוזיקת הפופ האלקטרוני לבין יצירות בומבסטיות ויומרניות. ההישג הגדול ביותר שלו עד כה, לטעמי, הוא פס הקול ל"בלייד ראנר" - להקשיב בפעם המיליון ולהתרגש. אם יש לי המלצה אחת לשבוע, בהנחה שאמינם החדש כבר שוכן לבטח בכונן הדיסקים, זה הדיסק.

קטע נוסף

כמו בכל מונדיאל, ההיסטריה של כלי התקשורת לא יודעת שובע. אבל במעין מחויבות מעיקה לקלישאות, מתייצבים גל"צ כל פעם בקיבוץ "ברור חייל" ומפקירים את המאזינים לרחמי הבאטוקדות המנדנדות של יוצאי ברזיל. ואני אומר די!! בתור נצר למשפחה ממוצא צ'כוסלובקי, אני מבקש שבפעם הבאה, ומתוך הנחה שנבחרת צ'כיה תופיע, יטריחו עצמם השדרנים לקיבוץ כפר מסריק, שם נתכנס כל יוצאי התפוצה הצנועה הזו, נקריא מכתבי קפקא והאשק ונזמזם בנימוס מבחר מיצירותיו של סמטאנה. הוא כתב, אגב, גם צרור מחולות סלאביים, כך שאם יתלהטו הרוחות נוכל לרקוד בחדווה, ועם ישראל ייחשף לפחות לפיסת פולקלור נוספת.

עוד קטע ודי

דוגמא נוספת למצב המחורבן בו מצוי המוזיקאי הישראלי, אפשר למצוא בריבוי הפרסומות הנסמכות על להיטי עבר או להיטים זרים. כמעט נעלמו הימים בהם פנו חברות הפרסום למלחין ותמלילן כדי שיחברו להן ג'ינגל מקורי, או ביקשו רשות להשתמש בשיר ישראלי קיים. היום ספרתי רק במקבץ פרסומות אחד את השירים הבאים: "קונג פו פייטינג" בפרסומת לנקניקיות (פעם ריקי גל, אם אני לא טועה, עשתה קטע לנקניקיות והוא היה ממש להיט), בלר בשני שירים, "הארלם שאפל" הוותיק בפירסומת ליופליי, "הזומביס", הוותיקים לא פחות, בפרסומת אחרת, וכמובן "שפנדאו בלט", שהולכים טוב עם כל דבר. זה נוח מאוד, וחלק מהשירים מוקלטים בגרסאות חדשות כך שאין צורך לשלם מיליונים על הזכויות.
עד לפני לא מעט זמן, שירים שזוהו עם פרסומת מסוימת הפכו להיטים מאוחר יותר. אחד הראשונים היה שיר פרסומת לחברת תעופה אמריקאית שהיה ללהיט פופ היסטרי בשנות ה-60 בביצוע אחד מהרכבי הלאונג' הגדולים של כל הזמנים, "ריי קוניף סינגרס". לפני מספר שנים כולם רצו לחנויות לחפש את אדיימוס, אף הוא שיר לפרסומת של דלתא, חברת תעופה אמריקנית. וכמובן, כל השירים הנשכחים שנגאלו משממון על ידי המפרסמים של ליווייס. פתאום התחילו לחפש בחנויות את דיאנה וושינגטון, סקרימין ג'יי הוקינס, סטיב מילר בנד ובובי ווינטון, כולם בגרסאות המקוריות והלא תמיד מוכרות של להיטי עבר גדולים. היה בזה משום חוויה מתקנת וחינוך מוזיקלי מעולה, והוא נתן דחיפה לחפש אמנים גדולים שנעלמו במהלך השנים. וגם הפרסומת הקלאסית של קסטרו עם "קריפ" של רדיוהד (או, בגירסה ההיא, בביצוע ירמי קפלן) חיזקה את אחיזתה של הלהקה בארץ.
לרוב, שירים שמשודכים לפרסומות הם בבחינת הזניה של שיר מופתי. לראות את "Born To Be Wild", אחד משירי המחאה והסמל הגדול של התנועה ההיפית, מוצמד לפרסומת לטיטולים, זה כואב. זה גם מקומם לדעת שלאורך שנים מסר מייקל ג'קסון את הזכויות על שירי הביטלס - לאחר שרכש אותן במלואן - לשימוש נלוז בפרסומות. וכמובן כל אותם אמנים שלא ממש צריכים את הפרסומות לפרנסתם ובכל זאת עשו עוד קצת כסף ממכירתם גורמים לעיתים קרובות לביזיונם יותר מאשר להנצחתם הנוספת. היום כל זה, לפחות בארץ, נעלם יחד עם עתיד המוזיקה המקורית בכלל, ואת מקום היצירתיות תופסת הרשלנות והעצלנות. זה לא מפליא, הרי הפכנו לשלוחה לא ממש מוצלחת של עולם השיווק האמריקני. אלא ששם - ואת זה צריך לזכור - הכסף הגדול הוא גדול באמת וההשתתפות בפרסומת היא פריווילגיה ולא תמיד צורך. כאן, מקור הפרנסה המצומצם גם כך של מוזיקאים הולך ונעלם, ויום אחד תעלם עמו גם היצירה המקורית כולה. דרמטי מדי? לא כל כך; למעשה די מציאותי.