בקשתי השטנית המלכותית

סר מיק ג'אגר. כן, גם הוא הגיע, ובצדק, לא? אומרים שהוא היה חבר טוב של הנסיכה מרגרט, שהלכה לעולמה השנה. כך שסר מיק נגע כבר במלוכה. וכמו הוללים רבים לפניו, גם הוא יהיה באצילים. בניגוד לביקורת על הבחירה במי שהיה לפני שלושים שנה אויב הציבור, הביקורת שלי היא דווקא נגד הגוף שבוחר את האצילים החדשים. בינינו, זה קצת נלעג לראות את המהפכנים הגדולים והילדים הרעים עומדים בתור כדי לקבל את התואר. אפשר ללהג ולהכביר מאות מילים על הגיחוך שבאקט הנ"ל, אפשר לבכות את מותם המנטלי של אגדות הנעורים, אבל אם כבר ג'אגר, למה לא כל הלהקה? אני מבין שזה לא נעים למלכה לשמוע את החרחורים של קית' ריצ'ארדס, לראות את הסניליות המתקדמת של צ'ארלי וואטס, ולהזדעזע מהפדופילה של ביל וויימן (ורון ווד בכל מקרה לא היה במייסדים), אבל הסטונס חוללו את המהפכה יחדיו, ועם כל הכבוד לג'אגר, הוא יכול היה לחשוב גם על החברים שלו. גם כן מורד.

הגם אתה עמנואל?

לפני כשבוע, בהופעה של טל שגב, הביע שגב הנ"ל את מחאתו נגד מבקר המוזיקה של האתר הנחמד שלנו, אסף נבו, והקריא במהלך ההופעה בשידור חי ברדיו את הביקורת הלא מחמיאה שנבו כתב עליו. למחרת, בתוכנית "גומרים הולכים", סיפר עמנואל רוזן, שנכח בהופעה, את הסיפור, והודיע למאזיניו ש"כולם יודעים שמבקרי מוזיקה הם בעצם מוזיקאים מתוסכלים". יפה. אמירה קרתנית, אנכרוניסטית, ששורשיה כנראה עוד בשנאת המוזיקאים למבקרים המחמירים של המוזיקה הקלאסית בווינה של המאה ה-19. אבל, למעשה, הקרב התמידי בין מבקרים ומבוקרים נושא בארץ אופי מיוחד בשל העובדה שאכן מוזיקאים רבים כתבו וכותבים ביקורות. מאחר וקשה להתפרנס בארץ ממוזיקה, חלק גדול מהקולגות שלי משלימים הכנסה בכתיבה. זה קיים כמעט בכל תחום תרבותי: ציירים, במאים, סופרים - כולם בראש ובראשונה יוצרים, ואחר כך מבקרים. זה משאיר אותנו, עיתונאים שאינם מוזיקאים ושרק כותבים ביקורות (נאמר הח"מ ואסף נבו), חשופים תדיר להערה המטופשת הזו.
אז נכון, זה לא היה נעים כל כך להיזרק מנירוונה רגע לפני ההצלחה, ואני מודה שאני מתוסכל עד היום. מצד שני, אין לי חלק במשפטים שמנהלים חברי הלהקה מול האלמנה קורטני, ותודו שיש בזה משום הקלה מסוימת. ושאר העיתונאים? כולם סובלים מתסכולים עמוקים. קחו למשל את דן מרגלית, שתמיד רצה להיות שמעון פרס, ואת נחמיה שטרסלר, שרצה להיות שר האוצר. רון מיברג רצה תמיד להיות ג'רי גרסיה, ואני מניח שהוא מודה לאלוהים שהוא, בניגוד לגרסיה, בחיים, והמוח שלו לא הפך פירה מאל.אס.די. כן, כל אחד מתוסכל שהוא לא מה שחלם עליו, ונאלץ לכתוב. איזה מזל שאנחנו ממש אוהבים את הנושאים שאנחנו כותבים עליהם, ולפי ההופעות המעולות של רוזן בטלוויזיה והתוכנית המרנינה ברדיו, אני מניח שגם הוא נהנה מהעבודה שלו, מבלי שיהיה מתוסכל מהעובדה שהוא אינו פוליטיקאי.

שימו לב ל"גו-ביטווינס" ( The Go-Betweens)

באיחור שגובל בחוסר אחריות, אני מתפנה לעסוק באחת מההנאות הגדולות שקיימות בעולם, הגו-ביטווינס. להקה אוסטרלית מעט נשכחת משנות השמונים, שהגיחה לרגע לפני יותר משנה והקליטה יצירת מופת קטנה. יצירה זו זכתה לכל השבחים האפשריים, נכללה לפחות בשני סיכומי שנה של עיתוני הרוק בבריטניה ובארה"ב, ונעלמה. בשנות השמונים היו הגו- ביטווינס מעין להקת קאלט של יודעי דבר. הם הוקמו אמנם באוסטרליה (בעיר הלא מרכזית בריסבאן) ב-1978, הושפעו מלהקת הפאנק והניו-ווייב המיתולוגית "הסיינטס" ומלהקות אמריקניות כמו הוולוט אנדרגראונד וקרידנס קלירווטר רבייבל, אבל עברו במהרה לבריטניה, שם נחשבו ללהקת גל חדש בריטי לכל דבר.
בהתחלה הם הוחתמו בלייבל הנחשב "ראפ טרייד", ובתקופה מסוימת פעלו בצפון אנגליה וסקוטלנד, והיו שטעו בהם וחשבו שהם חלק מתופעת הגל החדש הסקוטי של תחילת שנות השמונים. הצליל המעודן, המתח הענוג שמאפיין יוצרים רגישים עם רקע אנרגטי והאקוסטיקה בנוסח הפולק-רוק, תובלה קלות בכינור, כלי לא כל כך שיגרתי לתקופה (אולי חוץ מאולטרווקס, אבל הם שייכים כבר לז'אנר אחר), והכל נעטף במלודיות כובשות, מרירות-מתוקות.
כמעט כל האלבומים שהקליטו צמד החברים המייסדים רוברט פורסטר וגרנט מקלינאן זכו לביקורות טובות ולקהל נאמן שליווה את הלהקה, וגם כאן בארץ, בחוגי "האוזן השלישית", "פאז" ו"בית התקליט" לפניה, הם היו שם שיש להתכבד בו. המכירות, עם זאת, הספיקו לקיום ותו לא, ועל להיטים ומצעדי מכירות לא חשבו בכלל. כך, באינטימיות היצירתית הזו, עשו החברים עשור יחדיו, וב-1988 הקליטו את האלבום האחרון שלהם ונעלמו. בסוף 2000 הם חזרו עם היצירונת הקצרה The Friends Of Rachel Worth”", כששני המייסדים, פורסטר (יש לבטא פואסטר) ומקלינאן, מצרפים שני מוזיקאים נוספים, לצד סטיב מאלקמוס מפייבמנט, אליוט סמית וחברים מ"סליטר קיני", ויוצרים אלבום בן עשרה שירים בלבד. למעשה, מאחר וכל שיר שייך לאחד משניים ומושר על ידו, זו מתכונת של כמעט שני אלבומי סולו. יש באלבום הזה, מלבד המילים הכובשות בפשטותן (שלצערי לא מצורפות לעטיפה הצנועה), הרבה קטעים ליריים נוסח סינגר-סונגרייטר, והתפרצויות קטנות ומאופקות שמאופיינות במלודיה הקסומה שלא אבדה עם השנים. כבר מזמן לא השתפכתי כך על דיסק, ועוד אחד ששכב על המדף וחיכה שנרוץ ונספר עליו לחבר'ה.
אבל כל השתפכות במקומה וקטע הסיום, "שהיא שרה על מלאכים", מעין תפילת הודיה לפטי סמית, שחיבר ושר רוברט פואסטר, הוא שיא שאחריו אין ברירה אלא לסיים, כי יותר יפה מזה לא יכול להיות. נסו למצוא את הדיסק הזה. הוא מופיע ונעלם בכל מיני חנויות, אבל כמעט בטוח שתמצאו אותו באוזן. ואם לא, הרשת מציעה לכם, כרגיל, כל טוב ואפילו בלי 18 אחוז מע"מ.

נמשך פרוייקט "תביאו נשמע": שלחו שיר אחד (בלבד) בפורמט MP3, בתוספת פרטיכם האישיים, באמצעות טופס ההטענה. ניתן גם לשלוח שיר על גבי דיסק (צרוב, רשמי, לא משנה) ל: ynet, עבור מבצע "תביאו נשמע", יגאל אלון 127, תל אביב 67443. בחירות ראשונות יושמעו כבר בשבוע הבא.