ווילקו, בונו, CNN ותביאו-נשמע

עוד בוקר מוזר עם מכתב של קובי אור בתיבת הדואר. הוא עובר כאן מדי פעם, לא מצלצל רק משאיר מכתב רשום כשיר ומבשר על דיסק שירים חדש שלו. זה קובי אור, ואי אפשר לדעת אם זה נכון. בפנים במעטפה, שכתוב עליה רק יובל לוי, "שיר הלל לאנשים שהולכים עד הסוף". בערב יגידו בחדשות שהנגיד קליין הולך עד הסוף, אבל קובי התכוון לאבא של יוצר אנגלי שהיה בוגד פשיסטי במלחמת העולם השניה.
במצב התמוה הזה נאלצתי לחתום שני ימי האזנה כמעט רצופה לחדש של "ווילקו" (Wilco), "ינקי הוטל פוקסטרוט", שכבר זכה לכל סופרלטיב אפשרי בעיתונות הרוק. ואחרי שגל"צ הקדישו לו חצי ערב, החליטו להוציא אותו בארץ. החלטה אמיצה, בוודאי אמיצה יותר מזו של חברת התקליטים של "ווילקו", שדחתה את האלבום בטענה שהוא לא מסחרי והסכימה, תמורת 50 אלף דולר, לשחרר את הלהקה משירותיה ולקנות לעצמה חופש במקום אחר. "ווילקו", להקת קאנטרי-אלטרנטיבה שצמחה בשנות ה-90 מחלצי "אנקל טופולו", נחשבת כבר מספר שנים להבטחה הגדולה של האלטרנטיבה האמריקאית. חלק מאלבומיה מוזכרים בנשימה אחת עם רדיוהד, מעין מקבילה מעבר לאוקינוס.
יש הרבה יופי ותחכום באלבומים של ווילקו. ג'ים אורורק (סוניק יות') שעזר בהפקה, הוסיף את נגיעות החלל המופשט, והחברים משיקגו עזרו עם גיטרות יפהפיות, פסיכדליית קאנטרי עם קלידים מעוותים וצלילים שנמוגים אל תוך השיר ומתפרצים במקומות אחרים. כל אלו הבטיחו את שיכונו בקלאסיקת הכורסה שלי, אבל בדרך לנצח קרה דבר מוזר: האלבום הזה, יפה ככל שהוא, נמאס עלי עד כדי כך שאין לי כל רצון להמשיך ולהאזין לו. אולי זה הקולות שמזכירים לפרקים את בק ולפרקים נשמעים כמו כל ההיסטוריה של הרוק דחוסה בתוך גלולה מרירה אחת. מה שבטוח הוא שבערך אחרי שני-שליש, האלבום משתרך לו ומדשדש. לכתוב שהוא מרוצה מעצמו תהיה הגזמה, אבל כך זה נשמע בשלב מסוים. קשה לי להמליץ או לא, אני מניח שכרגיל יקפצו עלי ויכנו אותי בשמות גנאי, וזה בסדר, אני די בוש בשטחיות שלי, שלא מצליחה להמריא לגבהי היצירתיות של "ווילקו". אבל כרגיל במקרים כגון זה, פשוט תאזינו ותחליטו לבד.

מארז סוכריות פסיכדליות נשכחות

דווקא בסוף השבוע בו התמקדתי ב"ווילקו" הגיע גם אוסף 21 הסינגלים החדש של "ג'יזוס ומרי צ'יין", שעליו נכתב בחביבות בעברית משהו כמו "כשנדמה היה ששנות השמונים הולכות לאיבוד, באו ג'יזוס ומרי ושינו את זה", ואני יכול להסכים כי השנה בה פרצו הסקוטים המרושלים האלה לעולם (1984) נראתה כמו התגשמות התחזיות עליה - סוף העולם. כיום אנחנו יודעים שבארה"ב כבר התחילה המהפכה האמיתית, עם ההיפ-הופ החלוצי של גראנדמאסטר פלאש (ב-83') ואו-טו-טו יגיע הטכנו של דטרויט ובריטניה תפשק רגליה בפני האסיד והרייבים. הפופ הדיסטורשני של הג'יזוס, שהיו אז האחים ג'ימי ו-ווליאם ריד, ובובי גילאספי (פריימל סקרים) נשמע אז לרבים כמניפולציה בריטית אופיינית ואופנתית, חקייני וולוט אנדרגראונד שנשמעו כמו נערי החוף עם מייבשי שיער ברקע (נדמה לי שזה דימוי של שרון מולדאבי, וגם אם לא, אני מניח שזו הברקה שהיתה יכולה להיכתב על ידו).
השיער המנופח-מרושל בקפידה, משקפי השמש, האפאטיה, ההופעות שהסתיימו כמעט תמיד בהרס ובמהומות, החיו לרגע את שנות השמונים המסורקות כל כך, והעניקו למבקרים הצעירים שפספסו את הפאנק הזדמנות לחוות מעין מיני-פאנק שענה על כללי הז'אנר: לא לשים זין, לא לדעת לנגן, לא לכוון את הכלים ולא לדעת לשיר. ואם כבר כתבת שיר טוב, קלקל אותו עם רעשים איומים, ואחר כך, בהופעה, תדאג לא לנגן אותו בסדר הנכון. בקיצור, לפאנק היתה עדנה רגעית ועשרות להקות צעירות צצו בין השנים 84' ו-86' וחלקן אף הצליחו. מעניין שכמעט אף אחת מהן לא נחרטה בזיכרוני. אבל חברת התקליטים "קריאיישן", שזכתה להנציח את הז'אנר המתגבש, קידמה אותן, וכך שרדו שמות כמו ה"לופט", "מיי בלאדי וולנטיין", "וודר פרופטס", "פריימל סקרים" ו"בודינס".
"הג'יזוס ומרי צ'יין", מצידם, ניפקו אלבומים טובים וכשנפטרו מהדיסטורשן התגלו כיוצרי פופ מקסים שנבחן פעמים רבות כמוזיקת רקע לסקס (בנוסח שנות השמונים כמובן) ונמצא ראוי והולם. האוסף החדש מגיע אחרי שנים של שקט ואלבומים גרועים, ושכחה, הוי שכחה. לפני כמה שנים הייתי בתור לכניסת האח"מים של מופע בבריקסטון אקדמי, והסדרן יצא החוצה כשהוא קורא "מיסטר ריד, יש פה מיסטר ריד בתור?", ו-וויליאם, שאמור היה להצטרף כאורח לחברו מההרכב הראשון, בובי גילאספי, בהופעה של "פריימל סקרים", עבר בביישנות לראש התור. אז יש לנו אוסף והוא לא ממש מפעים כמו בימים הטובים ההם, אבל מי שחפץ בפיסת היסטוריה לא מלוקקת ובעלת שרידות מסוימת, הוא ממש לא מזיק. מי שכבר מחזיקים בבית את "Darklands " ו"Psychocandy", פטורים.

בונו, בוא אלינו

המעשים הטובים שעושה המסיונר הטוב בונו מזכירים לי שפעם חזיתי כי יו-2 יהיו המסיונרים הראשונים של הרוק. המסעות לאפריקה ולארמונות נשיאי וראשי ממשלות העולם המערבי מוכיחים שבונו אכן בשליחות אלוהית. אמנם מעניין מה יחסו למצב זכויות הנשים בארצו אירלנד, אבל לא נהיה קטנוניים. מה שהתחיל לפני שלושים שנה כאוסף של אנשים טובים למען בנגלדש, הפך במהלך העשורים האחרונים למצווה שאין מוזיקאי נחשב שלא עוסק בה. בונו נטש את הקונצרטים ההמוניים ששבו את לב הקהל ועשו טוב הן למעריצים והן למוזיקאים, והחליט להתמקד במקבלי ההחלטות - צעד נבון וחשוב מאין כמותו, ועל כך כל הכבוד והיקר. זה גם עונה על תהיות שלי בשנים האחרונות בנושא היעלמותם - למעט מופעי הצדקה לנפגעי מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר - מופעי הענק למען מטרות פוליטיות גלובליות, דוגמת הקונצרטים למען קמבודיה, המופעים נגד הכורים הגרעיניים, וכמובן המפורסמים שבהם: "Save The World" ו"שחררו את נלסון מנדלה" שהתקיימו באמצע שנות השמונים (היי, מי כתב על העטיפה של גי'זוס ומרי צ'יין שלא קרה כלום באייטיז?).
מופעי הצדקה נעלמו למעשה בזמן המלחמה בבלקן, שהיתה קרובה למרכזי התרבות באירופה ודרשה מעורבות אישית גבוהה יותר. שוב לא היו כאן מטרות למען רעבים או נגד משטרים אכזריים, אלא נדרשה התערבות פרטנית יותר. אולי גם אבדה התמימות והאמונה שקונצרט יכול לשנות את העולם. אולם במקביל התגבשה הפעולה הישירה. בונו התבלט כבר אז בפעילותו למען אנשי סרייבו. עבודתו למען אפריקה הרעבה, החולה והמוזנחת היא מעין המשך.
מעניין שהמצב באזור בו אנו חיים - לכאורה אחד הקשים ביותר בעולם כיום - אינו מזעיק לכאן אף דמות ידועה מעולם הרוק, אולי מפני שכאן, כמו במקרה CNN, משחק תפקיד הכסף הגדול, ואף אחד לא רוצה להרגיז את מקבלי ההחלטות במועצות המנהלים של חברות התקליטים הגדולות. אולי מפני שהמזרח התיכון אינו מעורר חמלה בשל זיהויו עם פיגועי ה-11 בספטמבר, וקיימת אמביוולנטיות מסוימת כלפינו וכלפי הפלסטינים. בעיני זה מוזר מאוד שאף אייקון רוקרי עדיין לא טרח להתבטא בזכותנו או בגנותנו. ובאמת, לא מגיע לנו איזה קונצרט קטן למען שלום האזור? לאן הלכה האמונה? והשאלה הגדולה באמת: אצל מי יתקבל בונו ראשון? אצל ערפאת או שרון?

סנוניות ראשונות מ"תביאו נשמע"

כמות נאה של שירים הצטברה בשבועיים האחרונים, מאז החל המבצע, ואני מאזין להם בעניין רב. בשבוע הבא נקדיש מקום נרחב יותר לדיון בחומרים שהגיעו. מבין החומרים להם האזנתי בינתיים שמתי לב כי ללהקה מחולון (יתכן כי שמה הוא "זהב"? אנחנו לא בטוחים), שנשמעת כמו "סוויט הום אלבאמה" בלי ה"סוויט הום", יש זמרת נפלאה ששמה לא מוזכר, משום מה. וטלי ליפשיץ מרעננה היא בעלת קול מעניין (האזינו לשני השירים, למטה מימין, תחת "האזינו").