אהבת הכיסא ופחד הבחירות

בשעה שנכתבות שורות אלו עדיין נאספות חתימות בניסיון לדחוק ללוח הזמנים הקצרצר של ועידת מפלגת העבודה דיון על פרישתה של מפלגה זו מהממשלה. בכל זאת אפשר לקבוע בוודאות שהמאמץ הזה לא ינתק את שרי 'העבודה' ואת סגניהם מכורסאות עור הצבי שלהם. בשביל להגיע לכך צריך קצת יותר מחיזור של הרגע האחרון אחרי 400 מבין 4,000 צירים כדי שיסכימו, רק יסכימו, לדון בפרישה. צריך, למשל, לשכנע יותר ממחצית הצירים לתבוע פרישה לאלתר – בניגוד לתאוות השררה של ראשי המפלגה ובניגוד לחשבון הקר והפשוט שהם עושים מאז התפרקותה של ממשלת ברק.
החשבון הזה – השיקוף של יחסי הכוחות בכנסת ה-15 – מסתכם בבחירה בין שתי אפשרויות: ממשלה בהשתתפות מפלגת העבודה והליכוד או הליכה אל הבוחר. לכאורה יש גם אפשרות שלישית: ממשלה הנשענת על 65 ח"כים, מדן מרידור עד מיכאל קליינר (ובין שניהם, בין השאר, המפד"ל ויהדות התורה, דוד לוי ואביגדור ליברמן, ובראש ובראשונה ש"ס). אבל סיכויי השרידות של קואליציה כזאת עד נובמבר 2003 שואפים לאפס. הניגודים בתוכה, התיאבון והאגו של שותפיה, והלחצים המדיניים והכלכליים הצפויים לה יבטיחו את הקדמת הבחירות – ויותירו את מפלגת העבודה עמוק בתוך הבוץ.
מלקקת את הפצעים האנושים של עידן ברק, אכולת מריבות פנימיות קשות, מעורערת מבחינה ארגונית – קשה מאוד לראות איך הזמן יספיק לה למחוק מן התודעה הציבורית את שותפתה בממשלה הנוכחית ובאחריות לכל מה שעשתה הממשלה הזאת, לטוב ולרע. אפילו אם 'העבודה' תלך לאופוזיציה מחר בבוקר והבחירות לכנסת ה-16 יתקיימו במועדן, עדיין יהיו רבים מאוד שיזכרו כי שר הביטחון בינימין בן אליעזר ושר החוץ פרס היו עמיתיו הבכירים של ראש הממשלה שרון והשלימו עם כל מהלכיו, בכל התחומים. קל וחומר, אם טווח הזמן הזה יתקצר: אם ממשלת האחדות תפורק רק בעוד כמה חודשים ואם הבחירות יוקדמו.
התרחיש של ממשלת אחדות או בחירות מוקדמות עומד לנגד עיניהם של ראשי מפלגת העבודה זה מכבר. אהוד ברק גילה אותו לפחות באוקטובר 2000 (כשניסה להקים ממשלת אחדות בראשותו) ושב וגילה אותו בצמוד לבחירות לראשות הממשלה בפברואר 2001 (כשניהל, לפניהן ואחריהן, מו"מ קואליציוני עם שרון). חיים רמון קרא את המפה לפחות בראשית מרץ 2001 (כאשר תמך בהקמת ממשלת האחדות). אברהם בורג הבין את המצב לפחות בקיץ שעבר (כאשר התמודד על ראשות המפלגה והבטיח שאם ייבחר יפעל להמשך השותפות בממשלה, ואולי אפילו יצטרף אליה). אשר לפרס ובן אליעזר, אין ספק שהם רצו מאוד לכהן בתפקידים שיש להם עכשיו, ואין גם ספק שהם חששו מאוד ממה שיקרה למפלגתם ולהם אם יוקדמו הבחירות כתוצאה מאי הקמתה של ממשלת אחדות.
החשש הזה אינו מבטיח הישארות 'העבודה' עד הרגע האחרון, עד תום כהונתה הנקובה של הכנסת ה-15. ייתכן בהחלט שבעוד מספר חודשים יחליט בן אליעזר שהבחירות קרובות ממילא ולא נותר לו מה להפסיד חוץ מן המעמד הנחות ליד שולחן הממשלה. ייתכן שעד אז יהיה ל'עבודה' ראש חדש שיגיע גם הוא לאותה מסקנה. והשאר – לאמור, איך הידרדרה מפלגת השלטון לשעבר עד כדי כך – יסופר במחקרי חוגים אוניברסיטאיים למדע המדינה.