רפי פלד מציג: הנפילה

אילו הכוונות היו מתממשות, המכון הישראלי לדמוקרטיה היה מזמין לכנס קיסריה, שנערך בשבוע שעבר בירושלים, גם את רפי פלד, כמי שעומד בראשה של אחת מ-30 החברות הבולטות במדינה. אלא שבשבוע שעבר מה שהעיק ודאי על פלד, לשעבר מפכ"ל המשטרה, מנכ"ל חברת החשמל ומנכ"ל משרד ראש הממשלה שרון, לא היתה ההזמנה שלא הגיעה, אלא המחשבה על מצבה העגום של האימפריה העסקית שניסה להקים בשנתיים האחרונות, ואשר עומדת בפני קריסה. מה גם, שהיא קרויה על שמו, קרן פלד השקעות.

הידוענים מצטרפים (אבל ממהרים להתנדף כשהצרות מופיעות)

מה שהפך לאחד הכשלונות העסקיים הגדולים ביותר בארץ בשנים האחרונות החל בהודעה שגרתית שהוציאה לבורסה חברת ז'ק מיטרני באמצע יולי 2000. מיטרני, עד אז יצרנית מוצרי נייר קטנה מבת-ים, דיווחה על מגעים למכירת השליטה בה לקבוצת משקיעים, שסירבה להזדהות. בתוך ימים ספורים התבררה התעלומה: בראשות קבוצת המשקיעים עומד רפי פלד, וחברים בה גם עו"ד שוקי חורש, אריה גבעוני, אפרים בדיאן ומנהל התיקים רמי כהן. פלד, המגלם את הנוסחה הישראלית הידועה של שילוב בין עבר בטחוני לקשרים פוליטיים וכלכליים, גייס לקבוצה גם שמות וחברים ידועים, כמו איל האנרגיה יוסי מימן (וגם ערוץ 10), עורך-הדין דב ויסגלס (וגם מנהל לשכת רה"מ), העיתונאי איתן הבר (וגם מנהל לשכת רה"מ לשעבר), והאלוף בדימוס יאנוש בן-גל. מי שלא הוזכר כבעל מניות בקבוצת פלד אבל הפך לאחת הדמויות המשמעותיות בה הוא טל יגרמן, היועץ הפיננסי שלה. הקבוצה רכשה 41% ממניותה של מיטרני ב-1.1 מיליון דולר.
הבעלים החדשים של מיטרני מיהרו למנות הנהלה חדשה, שכללה את פלד כיו"ר הדירקטוריון וכן את חורש, מימן, גבעוני, כהן, הבר, שני הלפרין ועוד. כדירקטור חיצוני מונה בן-גל. בהודעת החברה לבורסה נכתב, כי "קבוצת המשקיעים הגיעה לסיכום בדבר ניהול משותף של החברה ופיתוחה לאפיקים חדשים". כצעד ראשון שונה שמה לקרן פלד, על שם בתו של רפי פלד, קרן.
את העובדה הזאת, אגב, פלד מעולם לא טרח להכחיש, אבל בסוף השבוע האחרון, אולי מתוך אינסטינקט טבעי להתרחק ממה שמוגדר עתה כאחת ההסתבכויות הגדולות של השנה, ניסה להיתמם: "יש לפחות חמישה דירקטורים עם בת בשם קרן".
שלושה חודשים לאחר שהוקמה הסתערה קרן פלד במרץ על השוק עם תוכניות השתלטות ומיזוגים בנוסח המסורת של תאגידי הענק האמריקניים. בתוך שנה מיום היווסדה, כבר השתלטה הקבוצה על לא פחות מ-10 חברות, כשההיגיון מאחורי כל רכישה לא תמיד ברור. בקבוצה אומרים שהכוונה המקורית של פלד היתה להגיע לשליטה בחברה תעשייתית גדולה, דוגמת מפעלים פטרוכימיים, שבה יוכל להפגין את הניסיון שרכש בניהול מערכת גדולה כמו חברת החשמל. בראיון ל"ידיעות אחרונות" לא שלל פלד אפילו את האפשרות שהקבוצה שלו תתחרה בחברת החשמל בפרויקט התפלת מים. "אין בזה פסול", אמר.
התקשורת קיבלה את הקבוצה ברגשות מעורבים. לא כולם התלהבו מהעובדה שאת ההון למימון עיסקאות הענק לא הביא אף שותף מהבית ומכך שהסיכון הכספי שנושאים גבעוני ופלד, כמו יתר הגורמים שחברו אליהם, הוא אפסי, וכי כל האחריות נופלת על החברות שנרכשו. היום, שנתיים אחרי, מתברר שיש כנראה הבדל גדול בין ניהול חברה ממשלתית כמו חברת החשמל לבין ניהול חברת אחזקות במיגזר הפרטי.
החברות שרכשה הקבוצה במחירים מופקעים צברו הפסדים, בעיקר כתוצאה מהאשראים שנטלה הקבוצה, ולקבוצה יש חובות כבדים. אגב, קשה להניח ששמו של פלד וקשריו הזיקו לקבלת האשראים הנדיבים שנטלה הקבוצה. ההערכה היא שסך האשראי הבנקאי שניתן לקרן פלד מסתכם ב-450 מיליון שקל. מניות קרן פלד מושעות מהמסחר עקב אי-פרסום דו"חות.
"זה מצב חסר תקדים בישראל", אומר אחד הגורמים המעורבים, "שכל-כך הרבה חברות של קבוצה אחת לא מגישות דו"חות או מגישות באיחור רב. זה מצביע על מנהיגות בעייתית בראש הפירמידה". הקבוצה תלויה היום לחלוטין בחסדי הבנקים, שחלקם כבר מתחיל לסגור את צינור החמצן ולממש ערבויות, ורואי-החשבון מתלבטים בשאלה האם להוסיף אזהרת עסק חי לדו"חות. הקבוצה נשארה בעיקר עם נכסי נדל"ן שערכם יורד. אם מישהו מהמשקיעים מחפש נחמה, זה אומר שלפחות מחירן לא יכול לרדת. הבר ובן-גל פרשו מהדירקטוריון בשלב מוקדם, ומימן אף מכר את המניות שהיו לו (1.6%) לפלד ומיהר לדווח על כך לעולם באמצעות יחצ"ניו, כדי שלא ימשיכו לכרוך אותו בנשימה אחת עם קרן פלד. היום, הבר מסרב להרחיב: "פרשתי זמן מה לאחר שהתבקשתי על-ידי פלד להיות דירקטור בחברה. את מניעי הסברתי במכתב לבעלי המניות". בן-גל: "רפי ביקש ממני להיכנס כדירקטור מטעם הציבור, והתרשמתי מהתוכניות לטובה. זה נראה לי כמו עסק גדול מאוד. פלד ניהל את הישיבות כיו"ר בצורה מאוד נאותה והגיונית. מי שהיה ממונה על הצד הפיננסי היה טל יגרמן, ורפי יותר נתן את המטריה של הדמות הציבורית. לא עקבתי אחרי גלגולי הקבוצה מאז שפרשתי. לא ידעתי אפילו שהשעו את המסחר במניה".
גם עו"ד ויסגלס התפטר באחרונה ממשרותיו כדירקטור בקרן פלד ובחברות הקשורות בה, כשנכנס לתפקידו כמנהל לשכת ראש הממשלה. ויסגלס אומר שלא היה ממש מעורב בעסקי הקבוצה: "נדמה לי שיש לי אחוז ורבע ממניות קרן פלד. לא הכרתי ממש את הפעילות. הייתי בפירוש משקיע רדום. הבנתי שהכוונה היתה לנצל את המחירים הנמוכים בבורסה ולרכוש גרעיני שליטה".
פלד עצמו מסרב לדבר. "בוודאי שכל מה שאנחנו צריכים לעשות מבחינת גילוי, אנחנו עושים, וכמו שצריך", הוא אומר, "אבל אני לא מרגיש כרגע שאני רוצה להתראיין". לפני כמה חודשים הציג פלד, שהוא גם יו"ר מועצת הנאמנים של בצלאל ואמן בפני עצמו, תערוכה בשם חוצה ישראל, שעסקה בעיקר בחוליי החברה והכלכלה הישראלית. אחת היצירות הורכבה מגופות כרותות ראש וגפיים, מחוברות לאינפוזיה, ונקראה: "נדון לכליה - משק במעגל סגור". נכון לכתיבת דברים אלה נראה שהעבודה הזאת משקפת יותר מהרבה דברים אחרים את מצב האימפריה שהוא ניסה להקים.

מס הרכישות מתחיל (מנהלים רבים זוכים לביקורים מפתים)

מסע הרכישות של קבוצת פלד וטל יגרמן החל ברכישת חברת הנדל"ן החייל מידי יעקב חי ואבי טטרושוילי, שהחזיקו ב-80% מהמניות. בתמורה שילמה 53 מיליון שקל, מחיר הדומה למחירן של המניות בבורסה. לעיסקה נלווה עוד סעיף: במקביל לרכישת ההחזקות בחייל, הקצו בעלי השליטה בקרן פלד 43% מהמניות בקרן פלד לחי וטטרושוילי, תמורת 2.8 מיליון שקל. למעשה, באמצעות אותה עיסקה הפכו חי וטטרושוולי לבעלי המניות הגדולים בקרן פלד, אולם לא לבעלי השליטה בה, שכן דירקטוריון החברה נשלט עדיין על-ידי אנשי רפי פלד.
המימון להשתלטות על חברת חייל הושג בעיקר הודות לבנק קונטיננטל, שהעמיד הלוואה של כ-80 מיליון שקל. לקשר עם הבנק היה אחראי דן הלפרין, בעבר דובר האוצר, שהוא חבר ותיק של פלד, וגם דירקטור בבנק. התנאים של קונטיננטל היו מצוינים: תשלום ריבית בלבד בשנתיים הראשונות, ואחר-כך החזר של הקרן בתוך חמש שנים. הלפרין הוא גם יו"ר הדירקטוריון של חברת חייל, והוא ספג ביקורת בעיתונות על הקשר בינו לבין פלד ולבין הבנק. בסוף השבוע אמר לנו הלפרין: "אין לי מניות בחייל. נכנסתי כדירקטור רק בגלל שאני חבר של רפי פלד מגיל צעיר. זה אפילו לא עניין אותי במיוחד. לחברה יש היום בעיות נזילות. לפני שבוע אפילו פרסמנו מודעה למכירת נכס מניב באזור עפולה, כדי להקל על מצוקת המזומנים שלה. בינתיים הקונים לא עומדים בתור. אולי תהיה התארגנות של בעלי המניות לפתרון המצב. בכל מקרה, יש לנו נכסים טובים. בעיקר הנכס בחיפה שמיועד להפוך למגדלי דירות, מגדלי פנורמה. הבעיה היא שהתוכניות עדיין לא עברו את כל ההליכים לקבלת ההיתרים. אנחנו עושים מאמץ גדול כדי לפתור את בעיות הנזילות. זה לא קל. שני סמנכ"לים כבר הודיעו שהם עוזבים, כנראה בגלל הלחץ. יש לנו לפחות 12 נכסים משמעותיים, והמטרה היא למכור. המערכת הבנקאית היום עומדת על קצות העצבים".
אבל קרן פלד וחייל היו רק ההתחלה. פלד, גבעוני ויגרמן לטשו עיניהם ללא מעט חברות נוספות בבורסה. מנהלים רבים של חברות בורסאיות זכו לביקורים של נציגים מטעמם, ובפיהם הצעות מפתות לרכוש את השליטה בחברות, על-פי רוב במחירים הגבוהים בעשרות אחוזים מעל מחיר השוק. בין היתר ביקרו אנשי הקבוצה אצל יצרנית מערכות המיזוג לרכב קיש קרור, בחברת הנדל"ן ישראלום, הנמצאת בשליטתו של יחזקאל ורד, ובסולומון אחזקות. עם ישראלום אף התנהלו מגעים אינטנסיביים שכמעט הובילו להסכם מכירה חתום, אולם מחלוקת שצצה ברגע האחרון טרפדה את המהלך.
אחת החברות שצדו את עיני אנשי הקבוצה היתה יסקל מפתח-תקוה. יסקל היא חברת אחזקות נטולת נכסים של ממש. מרבית אחזקותיה הן מניות מיעוט בחברות סטארט-אפ, שסיכויי ההצלחה שלהן קשורים בקשר הדוק למצבו של מדד הנאסד"ק. החברות הללו לא מניבות רווחים. נהפוך הוא, ההחזקה בהן דרשה מיסקל לבצע השקעות של מיליוני שקלים בשנה, כדי לתמוך בהן שלא יקרסו בעקבות המשבר בתעשייה.
"קשה לקבוע מה מצאו אנשי פלד-גבעוני ביסקל", אומרים אנשים שהיו קרובים לקדחת העיסקאות של פלד-גבעוני, והיו גם התבטאויות חריפות יותר ביחס למהלך. מה שברור הוא, שבקבוצה תכננו להשתלט עליה כחלק מהתוכנית לרכוש באמצעותה את השליטה בפורמולה, קבוצת התוכנה הגדולה בישראל, המעסיקה אלפי עובדים. רכישת יסקל בוצעה ממספר כיוונים: כיוון אחד היה רכישה של מניות החברה בבורסה, בין היתר באמצעות רכישת חבילות גדולות מידי חברת הברוקרים אלטשולר-שחם. כיוון אחר היה ניהול מו"מ עם ראשי יסקל, וכיוון שלישי היה רכישת נתח של 15% מהמניות, אותן החזיק הברוקר מאיר חן מחברת אלטשולר-שחם חיתום.
כאן נכנס לתמונה חוק החברות החדש. החוק אוסר רכישת מניות שליטה בחברה ציבוריות מכמה בעלי מניות ללא פרסום הצעת רכש, בה יוכל גם הציבור ליהנות" מהאפשרות למכור לרוכשים את מניותיו במחירים אותם מקבלים בעלי השליטה. המדרגה הראשונה של החוק היא 25%: כדי להגיע לאחזקה של יותר מרבע ממניות יסקל, הנרכשות מידי כמה גורמים, היה על בעלי השליטה החדשים לפרסם הצעת רכש.
אלא שבקבוצת פלד-גבעוני לא התכוונו לבזבז כספים מיותרים, וניסו לארגן מהלך עוקף" חוק החברות. כשהגיעה הקבוצה ל-24.9% ממניות יסקל, היא כינסה אסיפת בעלי מניות מיוחדת, שביקשה לבצע הקצאה פרטית לקבוצה, באופן שיגדיל את החזקותיה אל מעבר לאותם 25%, ויפתור אותם מפרסום הצעת הרכש.
אבל הקבוצה נתקלה במשוכה בלתי עבירה: בעלי מניות המיעוט בחברה, ובהם קרנות הנאמנות פיא של בנק לאומי ומספר משקיעים פרטיים, התנגדו למהלך וסיכלו אותו. קבוצת פלד נשארה עם 24.9% מהמניות.

המטרה: פורמולה (גולדשטיין מרוויח בכל מצב)

במקביל הוכה שוק ההון בתדהמה כשקבוצת פלד הגישה לצמד האחים דני וגדי גולדשטיין, שהחזיקו בכ-18% ממניות חברת פורמולה, הצעה שפשוט אי-אפשר לסרב לה: מכירת החזקותיהם בפורמולה במאות אחוזים מעל למחיר השוק ומעל לשווי הנכסי של החברה. יש לזכור באיזו תקופה מדובר - מדד נאסד"ק צנח מדי ערב, מניות הטכנולוגיה קרסו זו אחר זו, ובהן גם מניות פורמולה.
אולם לא זה היה הסעיף שהדהים את שוק ההון. קבוצת פלד הציעה לגולדשטיינים עיסקה שאמורה להתבצע בשני שלבים. בשלב הראשון הם יקבלו עבור מניותיהם 25 מיליון דולר במזומן, פלוס 43 מיליון דולר באמצעות אג"ח, אותן יוכלו להמיר למניות יסקל. בשלב השני, שאמור היה להתבצע בפרק זמן של עד שלוש שנים לאחר הראשון, אמורים הגולדשטיינים להחליט האם לפרוע את האג"ח במזומן או להמיר אותו למניות של יסקל, כך שהם עצמם יהפכו לבעלי השליטה
ביסקל, וממילא לבעלי השליטה החדשים (חדשים/ישנים) בפורמולה - שכן יסקל תחזיק ב-18% ממניות פורמולה. במלים אחרות, העיסקה שהציעו אנשי פלד לגולדשטיינים הותירה בידיהם 25 מיליון דולר במזומן, ויכולת להשתלט מחדש על פורמולה (דרך יסקל) אם יחפצו בכך. קבוצת פלד תיוותר במקרה כזה עם חבילת מניות מיעוט ביסקל. כשנשאל דני גולדשטיין לפשר העסקה הוא הסביר לכל מי שרצה לשמוע את ההיגיון הפשוט הזה, ולפיו מדובר בעיסקה שממנה הוא יוכל רק להרוויח, וכך היה.

פויכטונגר נרכשת (ופלד אפילו לא מכניס אותה לבדיקה לפני כן)

יסקל כמו שאמרנו היא חברה מעוטת אמצעים, ולכן לא ברור היה מנין תשאב מזומנים כה רבים כדי להשתלט על פורמולה. העיסקה לרכישת פורמולה היתה כבר פחות או יותר מונחת בכיס. הבעיה היתה איך מממנים אותה. ליגרמן היתה תוכנית, שכן במקביל, היתה כבר הקבוצה מעורבת בעיסקה לרכישת חברת פויכטונגר.
באמצע חודש מאי 2001 הרים מאיר יעקבסון, מנכ"ל בית ההשקעות ברידג' מקבוצת שרם-פודים-קלנר, טלפון לסמנכ"ל הכספים של חברת פויכטונגר תעשיות. מהר מאוד עברה השיחה לעזריאל פויכטונגר, בעל השליטה בקבוצת פויכטונגר, הכוללת ארבע חברות בורסאיות בעלות מחזור מכירות כולל של כ-150 מיליון דולר.
יעקובסון טען כי הוא מייצג שלוש קבוצות משקיעים שונות, המעוניינות לרכוש את פויכטונגר. אחת מהן היתה זו של רפי פלד ואריה גבעוני. יעקובסון כבר הוביל חודשים ספורים קודם לכן עיסקה אחרת, שבמסגרתה רכש גבעוני את מניות השליטה בחברה הבורסאית משב תעשיות קרור, הפועלת בעיקר בתחום ייצור מערכות מיזוג למבנים תעשייתיים ולפרויקטים גדולים.
בניגוד לקבוצות האחרות, שרק התעניינו בפויכטונגר, פלד וגבעוני גם שמו מחיר על השולחן. בדיעבד התברר כי המחיר ההתחלתי שלהם לא היה רחוק ממה שקיווה פויכטונגר לקבל. המו"מ היה קצר יחסית וענייני: מצד אחד, פלד, גבעוני ויגרמן, מצד שני עזריאל פויכטונגר. התנאי ההתחלתי של פלד-גבעוני היה שפויכטונגר ימכור להם את כל אשכול החברות בקבוצה כמקשה אחת. התנאי של פויכטונגר היה שהחברה תימכר "as is", כלומר לאחר המכירה לא יוכלו הרוכשים לתבוע טענות שונות על מצבה. עבור יגרמן, פויכטונגר היתה החברה המושלמת לרכישה. מצד אחד פויכטונגר תעשיות, חברה בעלת מחזור מכירות שנתי של עשרות מיליוני דולרים, בעיקר בתחום הנדסת החשמל, פעילות משלימה לזו של חברת משב תעשיות קרור, שנרכשה על-ידיהם קודם לכן. מצד שני חברת פויכטונגר השקעות, שיושבת על קופת מזומנים של כ-100 מיליון שקל, ומחזיקה במלאי קרקעות בעלות שווי דומה. את קופת המזומנים של פויכטונגר השקעות ייעד יגרמן למימון ההשתלטות על פורמולה.
הרעיון של יגרמן היה למזג את פויכטונגר תעשיות עם משב ועם חברת מיאב, הנמצאת בבעלותו המלאה של גבעוני. בדרך זו קיוותה החברה ליצור חברת הנדסה גדולה, המספקת פתרונות כוללים לפרויקטים, מעבודות החשמל ועד המיזוג, כולל עבודות פנים מבנה. באמצע חודש אוגוסט נחתם ההסכם. פויכטונגר, שתי אחיותיו וקבוצה של מנהלים בכירים בחברה מכרו את מניותיהם בפויכטונגר השקעות ובפויכטונגר תעשיות בתמורה ל-771 מיליון שקל. פלד-גבעוני הלכו לעיסקה בראש מורם, הם אפילו לא ביצעו דיו-דיליג'נס (בדיקת נאותות) רציני, הם בעיקר סמכו על האמינות והיושר של פויכטונגר ועל פרסומי החברה. אבל פויכטונגר כן חשש. למעשה, הוא יותר מחשש שפלד-גבעוני לא יצליחו לגייס את הסכום האדיר אותו הם התחייבו לשלם למשפחתו וליתר הבכירים בחברה. בערב העיסקה הוא לקח את החוזים החתומים אליו הביתה. למחרת בבוקר הם נפגשו בסניף בנק לאומי בקרית עתידים, הסמוך למשרדי משב קרור. הבנק הזה מימן את העיסקה לרכישת השליטה בפויכטונגר תעשיות. רק אחרי שראה את הכסף עובר לחשבונו, שחרר פויכטונגר את החוזים החתומים לידיו של יגרמן.
משם נסעה החבורה לבנק קונטיננטל בתל-אביב, שהעמיד את האשראי הדרוש למימון עיסקת רכישת פויכטונגר השקעות. היום שוכנים משרדיהם של פלד וגבעוני בבית פויכטונגר באזור התעשייה קרית אריה בפתח-תקוה.

הקריסה (הדירקטורים מתחילים להיבהל)

כמו בתוכנית של יגרמן, פויכטונגר השקעות העמידה ערבות לטובת החובות האדירים שנטלה יסקל על עצמה ברכישת פורמולה. כאן נתקלה קבוצת פלד-גבעוני בבעיה. העמדת ערבות בסכום כה גבוה (כ-29 מיליון דולר) דורשת את אישור
דירקטוריון פויכטונגר. אולם מכיוון שמדובר בעיסקת בעלי עניין (שכן פויכטונגר היא החברה-האם של יסקל), לצורך האישור נדרשת תמיכת הדירקטורים החיצוניים (דח"צים) בחברה. הדח"צים משמשים למעשה כנציגיו של הציבור בחברה, ואמורים לדאוג לאינטרסים שלו.
אלא שעם העברת השליטה בפויכטונגר, וכשהתברר מי הבעלים החדשים ומה כוונותיהם, מיהרו הדירקטורים החיצוניים של פויכטונגר להתפטר מתפקידם. כל נסיונותיה של קבוצת פלד למנות דירקטורים חיצוניים חדשים עלו בתוהו. המועמדים הפוטנציאליים נבהלו מהאווירה השלילית באסיפת בעלי המניות של החברה (שיצרו בעלי מניות המיעוט), והעדיפו שלא להסתכן באיום בתביעה משפטית, שכן הדירקטורים מטעם הציבור איימו לא אחת כי יתבעו אישית את הדירקטורים שיסמכו את ידיהם על עיסקאות מפוקפקות (לטענתם) שכאלה. מי שכבר תבע את ראשי פויכטונגר הם אורה ואטלקה וייס, המחזיקות ב-3.5% ממניות החברה. הערבות ליסקל ניתנה בכל זאת.
קבוצת פלד-גבעוני השלימה את משימתה העיקרית: השתלטות על פורמולה. אבל פלד, יגרמן וגבעוני לא זכו להחזיק זמן רב במושכות החברה. ההידרדרות המהירה במצב החברות שרכשו, ההפסדים הגדולים שצברו על ההשקעות שביצעו, והתהיות שהחלו לעלות לגבי הקבוצה, הובילו את האחים גולדשטיין לבצע מהלך מבריק מבחינתם: נקרתה בפניהם הזדמנות לרכוש את מניותיה של חברת ההשקעות שמרוק בפורמולה (כ-10%) במחיר השוק, שהיה נמוך בעשרות אחוזים מהמחיר בו מכרו את מניותיהם ליסקל. הגולדשטיינים ניצלו את ההזדמנות וביצעו את הרכישה, וההסכם עם פלד-גבעוני התבטל בשלב השני שלו. קבוצת פלד נשארה עם 10% בלבד מפורמולה. "הם רכשו ממני מניות, ואחר-כך ההסכם שונה, כי לא היתה להם יכולת לעמוד במלוא ההסכם", אומר גולדשטיין. "כרגע יש להם כ-10%, ולי כ-23%. אם הם יגיעו ל-23%, יש להם זכות לפי החוזה לחתום על הסכם הצבעה. אם לא יגיעו, הזכות הזו תפוג. הם נכנסו כמשקיעים פיננסיים. אני לא חושב שהם התכוונו לתרום משהו לפורמולה. הם נכנסו מתוך תקווה שעולם ההיי-טק ישתפר, אז מן הסתם מחיר המניה יעלה, והם יוכלו לממש את הההשקעה שלהם במחיר גבוה. כנראה שההנחות שלהם לא התממשו, כי שוק ההיי-טק לא ממש צמח. השאלה היא אם יהיה להם את הכוח הפיננסי להחזיק את המניות עד שהשוק יעלה, ואז הם ירוויחו".
"ליסקל יש היום דווקא הזדמנות להגדיל את האחזקות בפורמולה, בשל מחיר המניה הנמוך, אבל הבעיה היא שקווי האשראי לקבוצה נעצרו".

איך התרשמת מרפי פלד?

"הוא נפגש עם כל המנהלים בקבוצה. הוא חשב באותה נקודת זמן שהוא יכול לתרום. בעניין של קשרים עם לקוחות חדשים, למשל. זה בכל זאת איש עם קשרים".

וזה בא לידי מימוש?

"לא. כי השלמת העיסקה נתקעה באמצע מצידם. אני פוגש אותו בישיבות דירקטוריון של פורמולה".
הניסיון הכושל להפוך לשותפה הגדולה בפורמולה עלה לקבוצת פלד בהרבה כסף שירד לטמיון. מי שנפגע מהמהלך היתה פויכטונגר השקעות, שעד שקבוצת פלד השתלטה עליה, נהנתה משלווה עסקית ופיננסית. כיום יש לחברה הון עצמי שלילי של כמה עשרות מיליונים. לפני שבועיים הודיע בנק לאומי כי יממש את הערבות שהעמידה החברה ליסקל, בסך 117 מיליון שקל, לאחר שיסקל לא עמדה בתנאי פרעון הריבית על ההלוואות האדירות שנטלה.
לאומי רוקן למעשה את פויכטונגר ממזומנים, והותיר את החברה עם גירעון ענק של עשרות מיליוני שקלים, שיוביל אותה קרוב לוודאי לקריסה טוטלית.