אמרתם שאתם רוצים מהפיכה?

שנות השמונים מסרבות ללכת. בשנה האחרונה צצו פרויקטים בכל רחבי העולם שפזלו לכיוון העשור התמוה ההוא, שהיה, כמו שני אלה שקדמו לו, עשיר באירועים, במוזיקה, בסגנונות, ומשום מה לא זוכה לעדנה הראויה.
מי שצופה בערוצי המוסיקה, יכול להתרשם שהעשור היה שייך רק לנערות נפוחות שיער נוסח מלאני גריפית "בנערה עובדת" ונערים עם בלוריות ג'ל צלליות שחורות ופוני טייל מעצבן ומחומצן מאחור. בגרמניה, כמו תמיד, קלטו שהעבר, כמו ההווה והעתיד, יכול ללבוש בעיקר שחורים, והעבודות של מיס קיטן ו"פישרספונר" החיו את הגל הטכנואידי האלקטרוני, ועשו זאת בחינניות גרמנית שהיא כמובן דבר והיפוכו, בעיקר כשמיס קיטן היא צרפתיה בכלל, ובדיסקים שהם הוציאו השנה היו פנינים, כמו שירי הסקס הבוטה של קיטן וביצוע מחודש של הפישרים לשיר נשכח של "וייר" האנגליים מראשית שנות השמונים.
קצת לפניהם החליט אנדרו ויטרהול המפיק והמיקסולוג לערוך לעצמו אוסף נוסטלגי, והוציא אלבום עם קטעי מופת תקופתיים של שריקבק, ג'ינה איקס, קברט וולטר, וטובים ונפלאים אחרים. קרל קרייג הפליא אף הוא באוסף מחווה לאלקטרו פופ, ו-23 סקידו החליטו בד בבד עם הוצאת אלבום חדש לתת הזדמנות, למי שהחמיץ אותם באייטיז, להתענג על הקצב המתכתי אלקטרוני פגאני, שניפקו תמיד בסיוע קליפים אוונגארדיים ומפחידים בעזרת הדפסה מחודשת של כל האלבומים הנשכחים והמדהימים שלהם.

המחתרת של תל-אביב

ובארץ, הוצאה מחודשת של שני האלבומים של "הקליק" במהדורה מפוארת ומעוצבת, הזכירה לי שגם כאן שנות השמונים לא היו רק בגין, מלחמת לבנון, השקל החדש והאינתיפאדה הראשונה. הן אפילו לא היו רק המשולש שהיום כולם נהנים לזכור בגעגועים - פינגוון-ליקוויד-קולנוע דן.
לפני היות תל אביב סניף קטן של לונדון ואמסטרדם, היא הייתה סתם תל-אביב עם אנשים שחיפשו מקום לרקוד, לשתות בזול ולהתלבש באופן כה חריג (אז). למקום הזה קראו "אנדרגראונד", והוא שכן במרתף ברחוב טשרניחובסקי. ניהלו אותו זהר ויוסי, זוג צעיר, לבוש שחורים עם מכשיר וידיאו וקלטות שהגיעו מחו"ל, שהיו אז המקום היחיד לאינפורמציה, והציגו הופעות של להקות כמו "דיבו", "בלונדי", "XTC", "החונקים", והופעות חיות של אייקונים תל-אביבים כמו פורטיס, שולץ ו"הקליק". אני הייתי שם עם הלהקה של ה"חברה", זאת אומרת - של מוטי שהרבני שתופף במונוטוניות לצידה של זמרת בשם איריס, ובסיסט בשם דני, שהיה גם חבר בקהיליית פנקיסטים חולונית בשם "גולום". ללהקה שלהם קראו "הפנטיס" והם זכו להופיע פעמיים עד שפרצה מלחמת לבנון, ומועדון "האנדרגראונד", קרס כשהוא מפנה את החלוציות המרעננת לטובת החלוציות המאורגנת יותר של שלושת המועדונים המובילים.
ב"אנדרגראונד" הייתה תפאורת אס אנד אם מאולתרת, ידיים מפלסטיק ופסלים צבועים בדם. אני לא חושב שידענו אז שקוראים לזה גותי, אבל זה מה שזה היה. ו"הקליק", שנהגו לצבוע את השפתיים בשחור והתפרסמו כלהקה המובילה במועדון "המדרגות" בדיזינגוף, שהיה אפילו קטן יותר מ"האנדרגראונד", היו מלכי הניו-וויב הבלתי מעורערים של גוש דן. דני דותן, עובד אפרת (שנקרא אז אובי פפר) אלי אברמוב, וז'אן-ז'אק גולדברג, המתופף המונוטוני ביותר בעולם, שהיה נוהג לבצע בהדרנים את "מירזה" - שיר פופ צרפתי נושן משנות השישים מייסודו של נינו פרר.
כן, הייתה לנו אווירה טובה. וכש"הקליק" הופיעו הם לא ממש ידעו איך לשיר ולזוז, ואולי לכן זה היה כל כך טוב ומסעיר ומרענן. דותן כינה את "הקליק" כחוויה אינטלקטואלית, אבל כנראה שזו היתה ההתנסות האינטלקטואלית הכי מעניינת שהיתה והכי נוטפת זיעה. להזכירכם, "הקליק" פעלו בסך הכל בין השנים 81'- 82', אבל הם המציאו את שינקין ונדחקו לשולי המוזיקה הישראלית, מצפים ליום בו יחלצו את המוזיקה החתרנית הזו מהשכחה ויחזירו אותה לתודעה.

חספוס אאוט, ווזלין אין

אבל היום התודעה כה משונה, שכשברדיו משמיעים שיר ישן של פורטיס, זה נשמע כמו עולם אחר. נועז, חצוף, מחוספס, עמוק, לא מרוח בווזלין שמכסה היום כמעט כל הפקה של שיר ישראלי. זה מעניין לערוך השוואות בין הצליל העקר משהו שרווח היום לבין החדות של פעם. שמתי לב שכל פעם שאני שומע ברדיו שיר ישן, אפילו בן עשרים או שלושים שנה, נאמר אחד של בואי, זה נשמע ממש עתידני לעומת שיר פופ ממוצע בן ימינו. הדוגמא הטובה ביותר היא ההשוואה בין קול הפלסטיק של ג'ורג' מייקל לבין הקול של אלטון ג'ון (עם כל ההסתייגויות שיש לכם אולי ממנו), המבצע את אותו שיר. יש לי את אותה ההרגשה כשאני שומע את "שמש" של פורטיס, שיר שהוקלט לפני עשרים וחמש שנה, ומיד אחריו כל שיר שהוקלט היום.
חיזוק לתחושות האלו נתן לי השבוע המחזאי והסטנדאפיסט הסקוטי בן אלטון (פופקורן). אלטון, שכתב יחד עם אנדרו לויד וובר מחזמר בהשראת המוזיקה של קווין, מתאר עולם שבו אין יותר מקום למוזיקה שאינה צועדת בתלם. חברות התקליטים מקיימות מעין משטר עריצות שבו יש פליי-ליסט עם כמות מסוימת של שירים, שמושמעת במשך שנתיים עד לקביעת הרשימה הבאה. למעשה, לפי בן אלטון כך הוא רואה היום את תעשיית המוסיקה, והוא קובע שעברו הימים בהם היה מוזיקאי, או מוזיקאי לא אטרקטיבי, יכול להצליח במצעדים.
יכול להיות שהוא מגזים, גם אז היפים והמוצלחים היו אלו שזכו להערצה גורפת, אבל יש משהו בתחושה הזו, שהיום כמעט רוב המוזיקה המסחרית שאנו שומעים היא תוצר של ענקי מוזיקה, תעשיות שמחוברות למותגים, שנועדו למכור את המוזיקה כקידום מכירות למשהו נוסף או כחלק ממערך שיווק אחד גדול, שבמקרה יש לבעלי העניין הכלכלי צורך בו. "הקליק" היו מין הסתם האנטי-תיזה המוחלטת לתעשיית המוזיקה מכל סוג שהיא. הם גם לא כל כך האמינו למזל הטוב שהיה להם במשך שנה-שנתיים בהם זכו בכלל למעט השמעות, ברוב המקרים כקויריוז של חבורת מעין פנקיסטים שעושים מוזיקה משונה, כל כך לא ישראלית, ו"האינקו אינקו בטור" שלהם היה עבור רוב עורכי המוזיקה ברדיו לא יותר מאתנחתא קומית.
אבל "הקליק", כמו פורטיס, שהיום נהנים כולם לנוד לו בצער על שהעז והתבגר, הם, למעשה, אבני היסוד של המוזיקה במיטבה, ויש עוד כזו בשטח פה ושם. כדאי להשקיע זמן ולהאזין לאוסף שלהם, ולהתייחס אליו כאל תופעה תרבותית שהייתה כאן והותירה בדיעבד את חותמה, אם תרצו, כמו הבהאוס, שמקשט את תל-אביב, העיר הפולנית הספקנית שלא ידעה איך לאכול את חבורת הייקים שעיצבו את דמותה לרגע בשנות השלושים ונעלמו עם האיכות החד-פעמית, מותירים את יצירתם לשיפוט ההיסטורי שלנו.

לגבי "תביאו נשמע"

השבוע, כמו בשבוע שעבר, הוצפה המערכת בקטעי המוזיקה שלכם, אבל ברובה היא הייתה כה עגמומית, שהחלטתי להעניק לעצמי קצת שמחה בחיים, ולערוך את הסיכום בשבוע הבא, אולי מישהו יחליט לשמח אותנו. זאת אומרת, זה לא חובה, אבל העצב הזה מכלה את האנרגיות שלנו וצריך לאסוף את עצמנו מחדש.