השפיץ הצפוני של אירופה: לפלנד

סאונה פינית וערוץ נגרים

לרובניימי, בירת לפלנד הפינית, הגענו בטיסה מהלסינקי. העיר המודרנית, 30 אלף תושבים, בנויה על חורבות העיר העתיקה שנשרפה בידי הגרמנים במלחמת העולם השניה. לצד היותה נקודת מוצא נוחה לטיולי טבע ולגיחות לכפרי הלאפים בסביבה, ראוי להקדיש לרובניימי יום אחד לפחות.

ברובניימי שוכן ה'ארקטיקום', מוזיאון המציג את חיי היום-יום בשבטים הלאפיים ואת עולם החי והצומח העשיר של החבל הצפוני. אל תתפלאו להיתקל כאן, לצד פוחלצי איילים, שועלים, זאבים וכלבי האסקי, גם בתיעוד מרשים של קהיליית היתושים. אלה, עם הפשרת השלגים לקראת האביב, רוחשים בהמוניהם לחופי האגמים ומפרנסים בכבוד את יצרני משחות ההגנה למיניהן. והם ענקיים!

התיאטרון העירוני, שהוא גם אכסניה לקונצרטים וכנסים, ירתק חובבי ארכיטקטורה ויפגיש אותם עם עוד יצירת מופת של אלוור אלטו, החתום בין היתר על קומפלקס 'פינלנדיה' בהלסינקי.

במרחק עשר דקות נסיעה מהעיר, טובל ביער מחטים 'הכפר של סנטה קלאוס', אטרקציה תיירותית טריה יחסית. באחד מבקתות העץ בכפר, בחדר פנימי אפוף הילת חג, מעתיר הסב החביב ברכות לרוב על העולים אליו לרגל. קבוצת התיירים היפניים שהגיעה יחד איתנו השאירה בחנויות המזכרות תקציב לאומי של מדינה בינונית באפריקה.

את מנת בשר האיילים שכבר דובר בה קילבנו בחווה לאפית על גדת נהר הקמיוקי. בעל הבית אירח אותנו ב'לאבו', מבנה עץ דמוי חרוט המשמש לכינוסים שבטיים ולארוחות חגיגיות. את חלב האיילים שחומם על גחלים לוחשות הערו לקרבם הגברים בחבורה בשקיקה, בעקבות הבטחה שאין משקה מרבה און ממנו.

סירת קאנו השיטה אותנו חזרה לרובניימי. אם אתם מעבירים שם לילה, תוודאו שבחדר במלון מחכה לכם סאונה פינית (תענוג עילאי), ואל תקחו את זה קשה אם במקום סי.אן.אן ובי.בי.סי תקבלו בטלוויזיה את ערוץ הדייגים (שעה שלמה של טיפים ערמומיים על איך לחזור הביתה עם סלמון לארוחת ערב) או ערוץ הנגרים (איך לבנות ולהרכיב שידה תוצרת בית).

יין גרגרים וגולש איילים

חמישים דקות טיסה מרובניימי, ואנחנו כבר בשדה התעופה של לקשסלב, השדה הצפוני ביותר באירופה היבשתית. העיירה הנורבגית, השוכנת על פיורד פורסנגן, היא בסיס יציאה לערי וכפרי חבל פינמרק, וכן לכף הצפוני. לקסלב מתגאה ב'יקב הצפוני ביותר בעולם'. 20 אלף בקבוקי יין 'נורדקאפ' מופקים בו בשנה, בתהליך חכם שציצמם את מצבת כוח האדם ביקב לכדי שני פועלים (שאחד מהם הוא המנהל). היין מיוצר מ- Crowberries, גרגרי יער כתומים שמלקטים ידנית, לרוב בשולי בצות, פנסיונרים אמיצים שלא עושים חשבון ליתושים ההיפראקטיביים. דבר המבקר: 15 אחוז אלכוהול, חביב למדי, בעיקר עם ערימת קרקרים מרוחה בטונה של קוויאר. היקב קרוב מאוד לשדה התעופה ומבקרים מתקבלים בשמחה.

מזמן לא פגשנו לאפים, אז שוב סידרו לנו ארוחה בלב יער, הפעם אצל משפחה מעורבת (היא לאפית, הבעל נורבגי מאוסלו, הילדים נראים מסביון). בית מודרני, מטבח א-לה 'רגבה', גינת צמחי תבלין, בקתה בחצר בשביל המסורת, צימר לתיירים, והכי חשוב - ג'קוזי תחת כיפת השמיים. "בחורף", הסבירה לנו המארחת, "כשנמאס קצת לשבת במים החמים, מתגלגלים על השלג וכשמתחילים לרעוד חוזרים לאמבטיה".

תיירים מזדמנים המבקשים להתארח כאן, כמו גם אצל משפחות לאפיות אחרות בסביבה, יכולים לתאם את העניין בלשכת התיירות בלסקלב הסמוכה.

היעד הבא - קרשוק, הבירה הפוליטית-תרבותית של הלאפים הנורבגיים. האטרקציה המרכזית כאן היא סאמפי, מחנה לאפי שהוא מעין מוזיאון חי הממחיש את אורח החיים של רועי האיילים ומפגיש אותנו עם נשות השבט המתקינות פריטי לבוש מעורו של האייל (אפשר לקנות כאן פרוות). באולם הקולנוע במחנה מוקרן סרט שסוקר את התפתחות השבטים עד ימינו ובחנות המזכרות הסמוכה מציעים אמנות מקורית לצד טישרטס שאייל מסועף קרניים מככב עליהן.

גולת הכותרת היא מסעדת המחנה - 'לאבו' ענק המחופר מתחת לאדמה, שפיסת שמיים זעירה נשקפת מקצה החרוט שלו. הסועדים, מלווים על-ידי מארח בן השבט, יושבים סביב האש המפיצה ריח מתקתק, והמנות מוגשות על גזעי עץ. יין, דגים למכביר, גולש איילים (שוב), ומי שמתעקש יכול לקבל פסטה. אם תבקשו, יפזם המארח ניגון לאפי מסורתי ויחשוף אתכם לשירת היוישק, שהיא יללה-קינה מונוטונית שמזכירה את שריקת הרוח בטונדרה.

סמוך למחנה 'סאמפי' שוכן הפרלמנט של הלאפים הנורבגיים, בו מתקבלות החלטות הנוגעות לקהילה.מקרשוק אפשר לצאת לשלל פעילויות בסביבה. למשל, דיג סלמונים בנהר, כריית זהב (אם תמצאו תודיעו לי), או ביקור בחוות כלבי האסקי.

כלבי ים וכלבי יבשה

סירת מנוע מצ'וקמקת חיכתה לנו על שפת האגם. איש שתקן במיוחד ניתב אותה לעבר אי זעיר, ועוד לפני שעגנו לחופו יכולנו לשמוע את הנביחות הקולניות. 25 כלבים, קשורים לשרשראות, קיבלו אותנו באהבה מופגנת ולא נרגעו עד שהאחרון שבהם זכה ללטיפה אוהדת. הלהקה התזזיתית מאומנת כאן לקראת חבירתה לצוותי מזחלות השלג. עיקר האימון נועד להקנות לכלבים דפוסי סוציאליזציה: מחיקת ההיררכיה הטבעית והפיכתם לפרטים שווים זה לזה בלהקה.

באמצע הדרך לעיירה הונינגסווג, שבפתחו של פיורד פורסנגן, הזכיר לנו מזג-האוויר שקיץ בצפון סקנדינביה זה בכל זאת לא מרחץ האדים של המזרח-התיכון. בתנאי קור מקפיא אברים יצאנו לטיול ל'טרולהולמסונד', שרשרת גבעות חשופות הגוהרות על פיורד, שלמרגלותיהן תצוגה טבעית של סלעי דולומיט דמויי טרולים, בתוך נוף פני-ירח אפרפר. מי שמעדיף את האופציה הירוקה יכול לנווט את עצמו ליער המחטים הצפוני ביותר (מה לא הכי צפוני פה, לעזאזל?) באירופה, העוטף את כפר סטאבורנס. בשולי היער מוזיאון טבע קטן וחביב.

עדרים צפופים של איילי צפון מנקדים את הטונדרה, כשפה ושם גולש פרט תועה מהגבעה ויורד לכביש. תיכף הונינגסווג המובטחת, אבל לפני כן גיחה מבורכת לכפר הדייגים הזעיר רפוואג. מסעדת הדגים הנושקת למזח מגישה מרק פירות ים מעולה, חמישה סוגי קוויאר, הרינג, סלמון, תופינים מקומיים, וכרגיל בסקנדינביה - קפה מחורבן. לפחות אפשר לשתות אותו על מרפסת העץ הפתוחה ולבלוש אחר הדייגים השבים עם שללם מהפיורד. את הצריפים שלהם מעטרים עשרות ראשי דגים פעורי פה, שתרמו את גופם הבשרני לסופרמרקט הקרוב לביתכם.

כדי להגיע להונינגסווג, עיירה שובת-לב במרחק יריקה מהכף הצפוני, צריך לעבור שתי מנהרות חצובות בהר, אחת מהן באורך שבעה קילומטר. את העיירה פוקדות מדי יום בקיץ ספינות טיולים ענקיות, שעם עגינתן בנמל מכפילות באחת את שיעור האוכלוסיה המקומית. גם כאן ישמחו לספק לכם בלשכת התיירות ובמלונות שפע מידע על פעילויות בסביבה.

עלינו נגזר להתנסות בראפטינג בים הפתוח, תענוג מפוקפק הכרוך בהיצמדות מענה לחבלי סירת זודיאק שטסה על הגלים במהירות של מאה קמ"ש. ובכל זאת, היה שווה. לוויתנים אומנם לא ראינו, אבל להקת כלבי-ים כן הישירה אלינו מבט של פליאה. בעיצומו של המסע נחשפנו למופע שמימי של מאות אלפי ציפורים, בעיקר שחפים ותוכוני-ים, שהגיחו ממצוק נסתר ובראו מעלינו עננה מאיימת. 'ספארי ציפורים', קוראים לזה.

בכלל, כל דבר כאן זה ספארי. יש ספארי סלמונים (דיג בנהר), ספארי איילים (מצטרפים לרועים בהרים), ספארי אופנועי-שלג (רק בחורף כמובן), וזה רק שאלה של זמן שיהיה גם ספארי יתושים.

תחושה של סוף העולם

ועכשיו לפיניש - הכף הצפוני, השפיץ של אירופה היבשתית. הצוק הזקור, 307 מטר מעל פני אוקיינוס הקרח הצפוני, מושך אליו המוני תירים מכל רחבי העולם. הם מתייצבים על פסגתו (אפשר לטפס ברגל ואפשר ברכב), משקיפים על התהום הפעורה למרגלותיהם ונתקפים בריגוש שחוו ראשוני הנוסעים שהעפילו לכאן, במהלך חיפושיהם אחר נתיבי שיט צפוניים לסין הרחוקה. תחושה של סוף העולם.

איזה טרול בזוי כעס עלינו כנראה בלילה (לפי השעון, לפחות) בו העפלנו למרומי הצוק, וסידר לנו ערפל סמיך במיוחד. אז את שמש חצות המובטחת לא ראינו, וגם לא את האוקיינוס הגועש מתחת, אבל גם ככה, בעודנו בוהים אל האופק הדמיוני, הפנמנו משהו מגודל המעמד. בפסגת הכף הצפוני מוזיאון, מסעדה, בר, בית-קפה, כנסיה וחנות מזכרות. את השופינג האמיתי, אם חייבים, אפשר לדחות להלסינקי.