רוחות של תשוקה

"דבר אליה" - טרגי ומרגש

הנה קול נוסף המצטרף למקהלה: "דבר אליה", החדש של אלמודובר, הוא סרט יפה מאוד. מכל סרטיו הקודמים של מי שהוא היום בכיר במאי אירופה – במחשבה שניה, לא מחמאה כל כך גדולה – מזכיר הנוכחי במיוחד את "אהבת בשר ודם" מ-1997, על פי רומן מתח מאת רות רנדל, שהתת-טקסט שלו עסק בתשוקה בין גברים – שוטר נכה ואסיר לשעבר – המתווכת על ידי הנשים הסובבות אותם. הנה כי כן, קשה לדבר על סרט של אלמודובר מבלי להידרש למושגים השאולים מעולם הלימודים ההומו-לסביים.
גם כאן יוצר אלמודובר "סרט נשים" – אותו ז'אנר הוליוודי מלודרמטי שפרח בשנות הארבעים, והציב במרכזו גיבורות נשיות עיקשות ומיוסרות – שבמרכזו גברים. האחד הוא אח, האחר עיתונאי, ושניהם נפגשים בבית החולים בו שרויות אהובותיהן – רקדנית ולוחמת שוורים בהתאמה – בתרדמת. תשוקתם כלפי הנשים הסבילות ששרועות שם ללא ניע – ודאי יהיו מי שיטענו שייצוג קיצוני מעין זה של דמויות נשיות אינו אלא ביטוי של מיזוגניות מצדו של אלמודובר – היא פה תחליף לתשוקה ההדדית הבלתי ממומשת שלהם.
זהו, על כן, סיפור טרגי ומרגש ביותר על גברים שנבלעים על ידי מושא האהבה האבוד שלהם, שנמשכים אל מה שנעדר ואיננו, אל הפנטזיה, שהיא אחרי הכל הקולנוע עצמו. אין זה מקרה, לפיכך, ששיאו של "דבר אליה" הוא בסרט אילם קצר המשולב בתוכו, "המאהב המתכווץ" שמו, מחווה נפלאה לימי הראינוע, שבסופו נבלע גבר זעיר בתוך איבר-מינה של אהובתו המדענית. כך נוצרת כאן הקבלה בין הפנטזיה הקולנועית לתשוקה הגברית, שסרטים רבים ותלי תילים של מאמרים תיאורטיים עסקו בה וביקשו לפצח אותה. "דבר אליה", במילים אחרות, ראוי לדיון עשיר ומורכב בהרבה מכפי שהמקום כאן מאפשר.

"סוף הוליוודי" - סאטירה רכה

מה שאי אפשר לומר על "סוף הוליוודי", עוד וודי אלן אחד, שאינו אלא מערכון שנמתח מעבר למידותיו. אלן מתייחס כאן במודע למשבר היצירתי שבו הוא עצמו נתון מזה כמה שנים, ומופיע כבמאי קולנוע הנחשב ל"מי שהיה". הוא מקבל הזדמנות לשקם את הקריירה הדועכת שלו, ומנצל אותה כדי ללעוג בטוב לב למימסד ההוליוודי.
יש משהו מעט פאתטי בלעג הזה, לא רק משום שהסאטירה אצל אלן היא רכה וקלה לעיכול ואינה נשכנית, מרושעת וצורבת כפי שהיתה, נניח, ב"השחקן" של אלטמן, אלא גם מפני שאלן עצמו נוטה לשתף היום פעולה עם המימסד הזה (וגם זה, מן הסתם, ביטוי של מצוקה). הראיה: הופעת הבכורה המפתיעה שלו בטקס האוסקר האחרון, אחרי שנים שבהן נמנע בעקביות ובהצהרתיות מלהגיע לאירוע, גם כאשר זכו סרטיו בפרס.
הסיטואציה הקומית המרכזית ב"סוף הוליוודי" היא העיוורון הפסיכוסומטי שבו לוקה הבמאי שמגלם אלן יום לפני הצילומים, עיוורון אותו הוא מקפיד להסתיר מסובביו כל מהלך ההסרטה, למעט עוזר הצלם הסיני (דווקא הברקה!) שמשמש לו זוג עיניים. אלא שצילומי הסרט-שבתוך-הסרט "על עיוור" אינם כאן יותר מגימיק שממצה את עצמו חיש, והנסיון לקשור את אובדן הראיה הזמני לקשריו של אלן כאן עם איזה בן מנוכר הוא בגדר עלילת משנה בלתי מפותחת.
ועם זאת, בתור סרט של במאי במשבר, החדש של אלן הוא סימפטי בהחלט. לא מעט בדיחות מוצלחות, מיחזור חביב של דמות הנאבעך הנוירוטי שמזוהה עם אלן, והרבה-הרבה חוצפה יהודית: זה קורה בסיום, כאשר אלן, הבמאי בתוך הסרט, לועג למבקרים הצרפתים שמכנים את החרא שייצר "אמנות". ברם, הצרפתים הם היום היחידים שעוד שומרים לאלן אמונים ("סוף הוליוודי" אף נבחר לפתוח את פסטיבל קאן האחרון). כך שמה שאלן עושה כאן הוא לא פחות מאשר לנשוך את היד ש(עדיין) מאכילה אותו.