הכינו את הארנק: ירח דבש בהוואי
לא היה סיכוי שהיא, שריאיינה כוכבים כטום קרוז וג'ים קארי, תיסע לירח דבש שחוק בתאילנד. אחרי החתונה היא רצתה הוואי, כמו בסרטים ההוליוודיים שהיא רואה כל היום. שבוע חלומי באיי הוואי - הדבש והעוקץ, כפי שתואר ב"מסלול" של "ידיעות אחרונות"
כבר כמה שנים שמקורבים אליי, אומרים לי שאני חיה בסרט. אני מצידי מעדיפה לתרץ לעצמי, שזה בעיקר בגלל שאני כותבת על סרטים. אבל אחרי שהתחתנתי והייתי צריכה לחשוב לאן אני רוצה לצאת לירח הדבש, החלטתי לחיות בסרט עד הסוף. "בוא ניסע להוואי," אמרתי לבעלי הטרי שהינהן באדישות. באותו רגע הוא עוד היה משוכנע שאני צוחקת.
רק שאני כאמור, ממש לא התלוצצתי. אחרי צפייה בכל כך הרבה סרטים הוליוודיים, שהציגו את הוואי כמקום קסום עם חופים זהובים, ים כחול וצלול, קוקטילים עם מטריות, ושרשראות פרחוניות על הצוואר, המסר שלהם נקלט אצלי היטב: יש גן עדן בעולם שלנו, והוא נמצא בלב האוקיינוס השקט. אחרי שחטפתי עוד מכה כואבת בבטן מכדור מטקות תועה בזמן רביצה על חוף תל-אביבי, בעלי הסתכל על מבטי המיואש והשתכנע: "אוקיי. נוסעים להוואי."
נסיעה ארוכה ויקרה עד קו החוף בהוואי (צילום: רויטרס)
זה לא היה פשוט. לא סתם זוגות רבים מעדיפים לבחור את תאילנד כיעד פופולרי לירח דבש. כרטיס טיסה לתאילנד עולה בסביבות 1,100 דולר, מגיעים לשם אחרי 11 שעות טיסה, והכי חשוב: ברגע שנוחתים, חיים שם כמו מלך ומלכה. בין אם זה השהות במלונות (מלון שווה במיוחד אפשר למצוא ב100- דולר) מסעדות (ניתן לאכול שם ארוחות שחיתות ב20- דולר,( וזה עוד בלי להגיד מילה על המסז'ים.
הוואי, למרבה הצער, זו אגדה אחרת. כרטיס טיסה עולה למעלה מ2,000- דולר, היא נמצאת כ24- שעות טיסה מישראל (לכן מומלץ לעשות עצירת ביניים ולישון לילה או שניים בניו-יורק, לאס וגאס או לוס-אנג'לס,( כשהבעיה הגדולה מכולן היא השהות. הוואי היא מדינה של ארה"ב, מה שהופך אותה ליקרה בהתאם. ובהתחשב בעובדה שהיא עוד נחשבת ליעד תיירותי פופולרי בקרב אמריקאים ויפנים אמידים, המחירים בה ממשיכים לטפס. סתם לשם המחשה: קוקטייל עולה שם בסביבות 15 דולר, פיצה כ20- דולר. אנחנו בכל מקרה, החלטנו שאם גם ככה החתונה גרמה לחשבון הבנק שלנו להצטמק, זה כבר לא ממש ישנה אם הוא ימשיך לרדת, והחלטנו לפרגן לעצמנו מלונות סבירים ומסעדות טובות. בכל זאת, אם כבר החלטנו להפוך את החיים שלנו לסרט, אז לפחות שיהיה לו סוף טוב.
גם מהבחינה הגיאוגרפית, תכנון טיול להוואי התגלה כדבר מורכב. הוואי מורכבת משמונה איים בולטים, וצריך לחשוב באילו איים רוצים לבקר. בעיקר, אם כמו במקרה שלנו, החלטנו לשהות בה רק שמונה ימים. האיים כוללים את אוהאו שידוע גם בכינוי "מקום המפגש," שנחשב לאי הכי מודרני ומיושב. בנוסף לחופיו המרהיבים, הוא כולל גם את הבסיס הצבאי פרל-הרבור ואת עיר הבירה הונולולו.
הוואי שידועה בכינוי "האי הגדול" וכוללת בתוכה הר געש פעיל ואת הפארק הלאומי "וולאקנו;" קוואי שידוע בשם "אי הגנים" בשל ריבוי הנהרות בו והצמחייה הטרופית; מולוקאי שידוע בשם "האי הידידותי" ונחשב לאי קטן ושקט במיוחד; מאווי שזכה לשם "אי הקסם," ונחשב לאי השני הכי פופולרי בהוואי אחרי אוהאו בזכות חופיו המדהימים, האווירה הפסטורלית ואלפי הלווייתנים שפוקדים את חופיו בחורף; ועוד שלושה איים קטנים ולא תיירותיים בשם לאנאי, נייהאו וקאהולאווה. מאחר ואנחנו העדפנו חופשה של שמש וים, החלטנו לבחור באוהאו (בכל זאת יש בה את עיר הבירה,( ובמאווי (בעיקר משום שיוצא לי לסקר לעיתים קרובות את הכוכבים ההוליוודיים שנופשים שם, ונראה לי שג'ניפר אניסטון בהחלט מבינה מהחיים שלה.(
אכזבה בווייקיקי
טיסה מישראל להוואי דורשת כאמור, בילוי ממושך בשמיים, ולכן החלטנו לעשות עצירת ביניים של שני לילות בלאס וגאס, כדי למלא מצברים ולהמשיך הלאה. התכנון: לישון ולאכול כמה שיותר טוב. בכל זאת, צריך הרבה אנרגיה כדי להתבטל על החוף. וכך, אחרי טיסה של 12 שעות מישראל לניו-יורק, טיסה בת שש שעות ללאס וגאס, ובהמשך טיסה בת שש שעות מווגאס להוואי, הגענו סופסוף ליעד המבוקש: שדה התעופה הבינלאומי של הונולולו.
במעט ספרי ההדרכה שמצאנו על הוואי, נכתב שהמקום המפורסם באוהאו הוא רצועת החוף וייקיקי, ושזה גם המקום המומלץ ללון בו. קבלו תיקון: בהחלט לא מומלץ. כמו כן נכתב שלא חייבים לשכור שם רכב. קבלו עוד תיקון: חובה. אבל את הטיפים הללו למדנו קצת יותר מאוחר. אנחנו החלטנו לשהות במלון "מאריוט" שבווייקיקי ולשכור רכב. אלא שבהתחלה השכרת הרכב נראתה לנו כטעות. אחרי שכבר שילמנו 165 דולר עבור ההשכרה והביטוח (עלות לשלושה ימים,( הגענו למלון, שם התברר שהם דורשים גם 32 דולר ללילה עבור החניה.
הטיסות הארוכות, יחד עם התחושה שהתרוששנו עוד לפני שהטיול שלנו התחיל, לא ממש הוסיפו למחזה הראשון שנגלה לעינינו: וייקיקי התגלתה כמקום מאכזב במיוחד, מעין שילוב בין הטיילת של תל-אביב לרחוב הקניות רודיאו-דרייב בבוורלי הילס, כששום זכר להוואי מהגלויות או מהסרטים לא ניכר בה. מדובר ברצועת חוף ארוכה, כשעל כל סנטימטר חול שלה רובצים אלפי משתזפים. סמוך לחופים יש טיילת ארוכה מלאה בבתי מלון וחנויות שגם הם הומים בני אדם. בניסיון לשפר את מצב הרוח, מיהרנו להצטייד באביזרי הוואי חיוניים: רכשנו את השרשראות המפורסמות (בניגוד למיתוס אגב, לא מחלקים אותן חינם והן עולות בין 5 ל10- דולר,( ותידלקנו את עצמנו בקוקטייל המפורסם של המדינה, מאי-טאי. אחרי הכל, אין כמו אלכוהול כדי לחשוב בהיגיון.
וכך, מצאנו את עצמנו יורדים לחוף ויושבים "בבר מאי-טאי" שנמצא בשטח המלון Royal Hawaiian הנחשב. אחרי שתי לגימות מהמשקה, משהו השתנה: הערב ירד, והחופים נראו לפתע קסומים וציוריים עם השמש השוקעת. בבר, כמו בברים רבים ודומים באזור, ניגנה להקה מוזיקה הוואית מהנה, כשרקדנית מקומית לימדה את התיירים את ריקוד ההולה המסורתי. לאורך החוף והטיילת הדליקו לפידים, שנתנו למקום להיראות כמו חלום אש-אש. כן, כן. החיים סופסוף התחילו להיראות כמו ירח דבש, ואפשר היה להגיד אלוהא.
בשביל זה לטוס עד הוואי? חוף וייקיקי (צילום: AP)
משחקים בחול
כאמור, ההחלטה שלנו לשכור רכב, הוכיחה את עצמה בהמשך. חופי וייקיקי טובים אולי למי שאוהב המוניות ומחפש יותר מציאות מאשר גן עדן. אבל בשביל החופים השווים באמת צריך לתת גז. אוהאו מוכר בזכות חופים מגוונים לגלישת גלים (חוף סאנסט, מפרץ ווימאה,( לצלילה ושנירקול (מפרץ הנאומה) וחופי רחצה (אלה מואנה וקו אולינה.( אנחנו בחרנו לנסוע לחוף קאיילואה שמוכתר בתור אחד מחופי הרחצה הטובים ביותר בעולם. כדי להגיע אליו עלינו על כביש Kalanianaole Highway שברובו מקביל לחוף, כשעל הדרך ניתן לעצור בנקודות תצפית שונות מהן נשקפים חופים מרהיבים.
כשהגענו לחוף המיועד, התחושה הייתה בכלל שנכנסנו לתוך גלויה. בתור אחת שמנסה להימנע מקלישאות, במקרה הנוכחי פשוט אין ברירה. החוף מתהדר בחול בצבע זהב, רך וכל כך נעים למגע, שגם מי שלא שיחק בחול מאז גיל שלוש, יתקשה שלא להטביע בו את הידיים ולבנות איזה ארמון. במדריך של סיגלית בר "איי הוואי האקזוטיים" (ספר מומלץ בהחלט,( מתברר שמדי שנה מתקיימת בחוף תחרות בניית ארמונות שמארגנת אוניברסיטת הוואי. מי הים של החוף גם הם בגדר חלום: כחולים וצלולים במיוחד. מאחר ומדובר במפרץ (כמו רבים מהחופים הטובים בהוואי,( הם מהווים מקום מושלם לשחייה או רביצה על מזרן. סמוך למקום יש גם נהר ממנו אפשר לעשות שייט בקייקים, כשסביב החוף נמצאים כרי דשא עצומים עם עצים מצלים וגם כשדורכים יחפים על הדשא, התחושה היא כמו לדרוך על צמר גפן.
אחרי כמה שעות עלינו על כביש Kamehameha highway ונסענו לכיוון צפון מערב, כשבערב עצרנו בהלאיווה, או כפי שטטיאנה הופמן הייתה ודאי קוראת לה,העיירה הציורית הלאיווה. בעיירה היפהפייה והפסטורלית הזאת התיישבנו במסעדה מקומית Eats Haleiwa שמתמחה באוכל תאילנדי טעים במיוחד עם מחירים מעוררי תיאבון לא פחות. יש לציין שלאורך רצועת החוף יש גם שלל ריזורטים ובתי מלון מצוינים שאפשר להשתכן בהם, חלקם אפילו זולים יותר מהמלונות בווייקיקי. בהחלט מומלץ ללון שם למי שלא זקוק לטיילת סואנת מתחת לחלון.
האי הטוב מכולם
את היום השלישי והאחרון שלנו באוהאו, החלטנו להקדיש לביקור בפרל הרבור. בכל זאת אתר היסטורי וגם עשו עליו סרט. יש לציין שכבישי הוואי מאוד נוחים וקלים להתמצאות. הנסיעה מווייקיקי לפרל הרבור ארכה לנו כחצי שעה, כשסמוך לאתר יש חניונים מסודרים ובלי תשלום. המקום עצמו מציע ביקור בצוללת USS BOWFIN שהושקה במלחמת העולם השנייה שנה לאחר מתקפת יפן וכונתה "נקמת פרל הרבור;" ביקור באוניית הצי מיסורי שהשתתפה בקרב המפורסם בו נכנעו היפנים ושעל סיפונה נחתם הסכם הכניעה; וביקור במוזיאון לתעופה שמציע גם התנסות בסימולטור. אחרי שהשתחררנו מהבסיס, חזרנו לווייקיקי וגילינו שבכל זאת החופים שם לא רעים לרביצה אחר הצהריים, בעיקר אם מצטיידים בגלידת האגן דאז מהטיילת שממול. בערב החלטנו לנצל עוד קצת את הטיילת שמפורסמת במסעדות ובברים שלה, ופינקנו את עצמנו בארוחה ב"יארד האוס," מסעדה אמריקאית בעלת כמה סניפים בארה"ב שידועה בשל מגוון הבירות העצום שלה, אבל גם מי שאינו חובב בירה עשוי בהחלט למצוא בה את מבוקשו. ארוחה שכללה בירה, המבורגר וחזה עוף במרינדה עלתה לנו כ50- דולר.
למרות שמאווי לא רחוקה מאוהאו, בשל התנאים הלא צפויים של הים, אפשר להגיע אליה רק בטיסה. אחרי חצי שעה נחתנו באי והבנו מדוע הוא גם זכה לכינוי "האי הטוב מכולם." מאווי הרבה פחות סואנת ומיושבת, מהודרת בנופים קסומים, וכבר בנסיעה למלון שלנו התעטפנו בשלווה בלתי מוסברת. כמו באוהאו, גם הפעם בחרנו ללון במלון מאריוט, שעלה קצת יותר מזה שבאוהאו, אבל גם התגלה כמוצלח הרבה יותר. המלון מעוטר בצמחייה טרופית, ומכיל שלוש בריכות עם מים כחולים שמשקיפים לים. וכך את היום הראשון העברנו על שפת הבריכה, כשאת ארוחת הערב עשינו בקניון שמול בית המלון. זה המקום לציין שכמעט ליד כל מלון באי יש מגוון מתחמי קניות, בתי קפה ומסעדות, כשגם אוהאו וגם מאווי מוצפות בחנויות נוחות מרשת אי.בי.סי, שפתוחות עד מאוחר בלילה ומציעות כמעט כל דבר שאפשר להזדקק לו, החל מפריטי הלבשה, ועד פירות וחלב.
הספורט הלאומי של הוואי (צילום: AP)
ביום השני במאווי בחרנו לנפוש בחוף הנפלא נאפילי, שמתהדר ברצועת חול לבן, מים צלולים ושורה של עצי קוקוס שהוכיחו שוב שיש תרומה לפנטזיות. החוף נמצא סמוך לרזורט ,Club Kai Beach ואמנם נראה כמו חוף פרטי ששייך לאתר, אבל אל חשש: מתברר שכל החופים בהוואי הם ציבוריים, וכל אחד מורשה להיכנס אליהם בחינם, אפילו אם צריך להיכנס אליהם דרך בית מלון. ביום השלישי החלטנו לתפוס קצת אקשן ולנסוע לחוף קנאפאלי. חוף פחות יפה חיצונית והרבה יותר סואן ומתויר, אבל מציע מגוון פעילויות ים החל מצלילה, אופנועי ים, קייקים וגלישה. עקב פציעות קשות שחוויתי במהלך הטיול (חבטת הראש בקולב האמבטיה, חתך ברגל מהתנגשות לא צפויה עם סלע במהלך שחייה, וטריקת דלת המכונית על אצבעות כף היד תוך ניסיון להכניס את מזרן הים למושב האחורי,( החלטתי לוותר על משהו אתגרי. בעלי לעומת זאת בחר לקחת שיעור גלישה ויצא מאוד מרוצה, להוציא אולי את העובדה שנלחמנו אחרי זה על אספקת הפלסטרים (הוא יצא מהסיפור עם חתכים ביד עקב פגישה לא נעימה עם סלע.(
כדי לא לסיים את הטיול בחבלות נוספות, החלטנו להקדיש את היום השלישי לרביצה עצלה בחוף ווילאה שסמוך לבית המלון שלנו. מדובר בחוף נחמד וחביב, אבל מומלץ רק אם באמת שוהים בקרבת מקום, ולחלוטין לא מצריך נסיעה מיוחדת.
במאווי מוצע מגוון הפלגות, שהדרך הטובה לברר לגביהן היא להתייעץ עם אנשי המידע במלון. אנחנו בחרנו יום לפני שעשינו צ'ק אאוט מהאי, בהפלגת ערב שיצאה מנמל Ma'alaea וכללה בין היתר הפלגה בת שעתיים על יאכטה שהכילה עוד כ50- תיירים, במסגרתה ניתן היה ליהנות מבר חופשי, ארוחת ברביקיו, כשברקע ניגן על גיטרה אמן מקומי. התענוג עולה כ75- דולר לאדם, וזו בהחלט חוויה בלתי נשכחת, בעיקר עבור מי שחוגג ירח דבש ומתעקש לשלב בסיפור שלו גם ספינת אהבה.
לסיום, התחזית
בהוואי אין ממש חורף ורוב השנה מזג האוויר הטרופי שלה נשאר אותו דבר. את ההחלטה מתי לבקר בה מומלץ יותר לעשות בהתאם למזג האוויר ולחגים שנחגגים בארה"ב, שמספקת את קהל התיירים העיקרי. בחודשי הקיץ, עקב החופש הגדול, עונת התיירות נמצאת בשיאה ולכן המחירים עולים בהתאם. זה נכון גם לגבי חודשי החורף, כשרבים מגיעים אליה באדיבות חופשת חג המולד, וגם כדי לברוח קצת מהקור המקפיא. אנחנו הגענו אליה באוקטובר, ואכן היא הייתה פחות סואנת והמחירים, במקרים מסוימים, היו קצת יותר ידידותיים.
לפנייה לכתב/ת 
