דרושה: דמות אם לרוקיסטיות בהתהוות

מצבו של הרוק בעולם, נהוג להלין, הוא מסובך. מצבו של הרוק בארץ קשה עוד יותר. לא יעזור כלום, לנצח תיזכר ישראל - לפחות בעיני עצמה - כמדינה שלא נתנה ל"ביטלס" להופיע בה. טקס פרסי המוזיקה "תמוז", שיתקיים בפעם השנייה ביום רביעי הקרוב, נוסד במטרה לא רק לשפר את מצבם של הפועלים בתחום הרוק ובתעשיית המוזיקה הישראלית בכלל, אלא גם לשפר את תדמיתם של האמנים המקומיים. אבל אם מצבו של הרוק בארץ קשה מכל בחינה (מסחרית, אמנותית או שניהם גם יחד), מצבו של הרוק הנשי כמעט בלתי אפשרי. כתבה זו מציעה סקירה של ציוני דרך משמעותיים ברוק הנשי הישראלי, שמעידה בזהירות כי גם לנו יש תקווה.

איפה הן הבחורות ההן

מלכתחילה קשה יותר לנשים לבנות את תדמית הרוקיסטית. אישה מסוממת עם ערימה של זכרים מזדנבים וקול מאסכולת AC/DC, היא או שרמוטה זייפנית או בדיחה עצובה גם באמריקה של שנות האלפיים (ותסלח לי קורטני לאב על הערתי זו). הרוק הנשי בארץ אומלל עוד יותר מזה שבחו"ל, כי הוא סובל מחסך בדמות אם (יפה ירקוני?), ממימדיה הזעירים של המדינה (שלא מאפשרים לשחק את המשחק בלי לספוג עלבונות במכולת), ומהסגנון כשלעצמו, שמעולם לא גובש לכדי מסורת. אלה הן הסיבות לכך שאני מורידה את הכובע בפני כל מי שרצתה להיות נערת רוק, אפילו שאין דבר כזה, כפי שכתב בחוכמה יצחק לאור.
עשרת השירים הבאים, שהם בעיני עשרת שירי הרוק הנשי החשובים שיצאו בארץ, יוצגו באופן כרונולוגי, ואם ברגע הראשון חלקם לא יראו לכם כשירי רוק, התחשבו נא בחמקמקותה של ההגדרה, והשתמשו כמקור להשוואה בגבעטרון.

1. רותי נבון - חשמל זורם בכפות ידיך, 1974 (מתוך "רותי נבון". מילים: יורם טהר לב, לחן: נורית הירש).

"אהוב אותי בכפות ידיך" ביקשה רותי נבון ממאהבה המסתורי, וקנתה את מקומה בהיסטורית הרוק המקומי כאישה הראשונה שחשפה את העדפותיה בחדר המיטות ושהעזה להגיד שהיא נהנית מזה. מיותר לציין שמשום שאת מילות השיר כתב גבר, האיברים המוזכרים הם לחי, צוואר וכתף. נבון גם ייבאה בשיר הזה את קונספט נערות הרקע, ואף שרה את תפקידן "כך, לאט לאט לאט אהוב אותי". הלהיט שרד את עשרים ושש השנים שחלפו מאז שיצא, לא מעט בזכות תכניות נוסטלגיה ברדיו ודי הרבה בזכות התמימות המעורבת בהעזה של השיר הזה. לא ממש מופע חימום לג'ואן ג'ט, אבל אבן דרך בטיפול המוזיקלי באחד המאפיינים המרכזיים של הרוק - סקס.

2. אסתר שמיר - במקום הכי נמוך בתל-אביב, 1982. (מתוך "במקום הכי נמוך בל-אביב", מילים ולחן: אסתר שמיר).

השיר הראשון שנשמע כמו רוק בעברית. הגיטרות מייללות, הקול הסקסי, התופים הכאילו-אגרסיביים, והסלבריטאיות שבנישואין לאמן רוק מקומי.
המקום הכי נמוך בתל-אביב ניסה להיות אמריקה של ברים אפלוליים, אופנועי הארלי ובחורות במכנסי עור ואיפור כבד מדי, שמשחקות אותה קשוחות ומחפשות קצת אהבה בכל זאת. אסתר שמיר אהבה את הבחור שלה כל הזמן, אולי גם משום שהמקום הכי נמוך בל-אביב הוא בגובה פני הים, והבחורים הרעים באו מהקריות ושרו בלהקת "בנזין". בקיצור - הכי רוק שאפשר בישראל, במיוחד על רקע עידן הדיסקו ושרי שתגיע עימו.

3. קורין אלאל - תן לי קצת ממך, 1984. (מתוך "קורין אלאל", מילים: יעקב גלעד לחן: יזהר אשדות).

בני חבורות "תיסלם" ו"בנזין" בשיתוף פעולה עם מי שתהיה זמרת הרוק הגדולה והאמיתית ביותר של ישראל. קורין אלאל הביאה למוזיקה הנשית את האנרגיות הנכונות. היא שרה בשפתיים קפוצות, אבל בלי פחד, על אהבה שגובלת בשיגעון, על תסכול ואהבה נכזבת. היא הביאה לרוק הנשי את הכעס וההעזה לצעוק את הלב השבור שלה ולקרוע את המיתרים של הגיטרה החשמלית. הנוכחות שלה הייתה כל כך גדולה עד שקל לשכוח שיזהר אשדות, שהיה אז כוכב-על, שר איתה את השיר הזה. לקורין אלאל יש עוד כמה וכמה שירים שהיו ראויים להיכנס לרשימה, החל ב"אנטרקטיקה" וכלה ב"פירמידות של כאב"; "תן לי קצת ממך" פשוט נוצר קצת קודם, והטבעיות הכל כך גדולה שבשירה הלא כל כך קונבנציונלית של קורין בשיר הזה, הוכיחה שרוק נשי עברי מצוין היה אפשרי כל הזמן, הוא פשוט חיכה לזמרת הנכונה.

4. ריקי גל - נערת רוק, 1987. (מתוך "ריקי גל". מילים: יצחק לאור לחן: מתי כספי).

השיר זוכה למקום של כבוד ברשימה משום שהוא נאסר, עם צאתו, לשידור בקול ישראל. יצחק לאור היה נועז מדי לרשות השידור, עם הפטמות, ההרואין, והאורגזמות כתוצאה ממין עם המתופף, או עם כולם, בשיר שנכתב על עולם הרוק, הולחן כשיר רוק למהדרין והושר ככזה. אף אחד לא שם לב שמדובר בשיר על עליבות, בלבול וכפירה במה שאתוס להקת הרוק ומעריצותיה מייצג. הפזמון, למי ששכח, הוא "היא הייתה רוצה להיות נערת רוק אבל אין דבר כזה". ריקי גל הפסיקה בהדרגה את העיסוק ברוק, אבל בשיר הזה היא הצליחה להביא את הרוק הישראלי הנשי לשיא, ובאחת לסמן את סופו. אחרי נערת רוק גוועו כל דימויי עולם הרוק הישן שמערומיו נחשפו בשיר הזה. מ"נערת רוק" והלאה תישמר התבנית המוזיקלית, הנושאים יתחלפו, או יחזרו להיות כבעבר.

5. סי היימן - לא עובדת בשביל אף אחד, 1987. (מתוך "סי היימן ולהקה מקומית". מילים ולחן: סי היימן).

הממסד הטלוויזיוני אימץ את בת פזמונאי דור המדינה לחיקו בתור "האישה החדשה". האישה שיש לה מה להגיד, ואין לה צורך בגבר שיחזיק לה את היד כשהיא מדברת. חלוצת גיוס הרוק לפסבדו-פמיניזם הישראלי הצטרפה לז'אנר העולמי של הגירל פאוור. השיר והתקליט לוו בגרפיטי ברחבי הארץ (הקדמה ל"גרפיטי תל-אביב 89"?), בלונד קצוץ וגיטרות דומיננטיות. הרוק הפך לסגנון מוזיקה מקובל, וקיבל לראשונה תוכן נשי-מחאתי-חברתי מובהק. סי נלחמה בגברים; מאוחר יותר ילגלגו עליהם (ראו דנה ברגר בהמשך).

6. יהודית רביץ - באה מאהבה, 1987. (מתוך "באה מאהבה", מילים: יעקב רוטבליט לחן: יהודית רביץ).

רוק איצטדיונים טהור. שימו לב שהיא הראשונה ברשימה ששם התקליט אינו שמה. יהודית רביץ שרה את "באה מאהבה" אחרי שהקהל הכיר ואהב אותה. שיר עם מילים כל כך ישראליות ("שדה פורח"), רומנטיקה מבוקרת ("קמט בשמלתה, עשב בשערה, ושתי עיניה גם מספרות עליה...") שהמתיקה את סוד ההתגפפות בטבע, ופזמון שמקפיץ את הקהל. להיט ענק שכתוב ומבוצע באופן מושלם. יהודית רביץ זוכה למעמד שאף זמרת ישראלית לא זכתה לו (להוציא זמרות מלחמה): "באה מאהבה" הוליד את כוכבת הרוק העברי הראשונה, שהפכה לגדולה וליציבה מכולן. מוזיקאית אמיתית שלא רק יודעת לשיר, אלא, כמו אלאל, יודעת גם להלחין בדיוק את מה שנכון בשבילה. רביץ, שלא ביוזמתה ושלא בטובתה, הולידה גם את העיסוק במיניות, עיסוק שיאפיין את שנות התשעים.

7. פוליאנה פרנק, זיוה, 1990. (מתוך "אין לבחור". מילים ולחן: עמי לוי).

"אין לבחור" היה תקליט מהפכני בכל המובנים. "זיוה" בעט היישר באשכי החאקי של הצבא ובשמרנות המינית והמוזיקלית כאחת. מספיק לצטט את שורת הפתיחה של "זיוה" כדי לבהיר: "לי זה לא איכפת אם שמך הוא מעוות או אם הוא נשמע כמו שם של מחלה, עושה לי די בסדר וזה מה שקובע, והחזה שלך הוא משהו משגע". היכן הם שדות החיטה, היכן הגבר שאף אחת אינה עובדת בשבילו? על אף שמילות השיר נכתבו על ידי גבר, "זיוה" ייזכר כשיר האהבה החד-מיני הראשון בעברית, אם אפשר לקרוא לו שיר אהבה. "זיוה" היה שיר נשי בעברית על תשוקה. לא אהבהבים, לא חיזור, לא סלואו ירח, שיר על אישה עם שם מעורר בחילה, שמעלתה היחידה ממוקמת בחזית גופה. שרון בן עזר (פוליאנה), הציגה סגנון שירה חדש: מחוספס, לא מתחנחן, על סף השאגה, הד עברי להבי-מטאל שהרים את ראשו מעבר לים.

8. המכשפות - עד העונג הבא, 1994. (מתוך "עד העונג הבא". מילים ולחן: ענבל פרלמוטר).

השיר שנשא את שם אלבום הבכורה של להקת הרוק הנשית הראשונה, להקה ששרה בגלוי (פחות או יותר) על אהבת נשים ותענוגותיה. משפט המפתח בשיר: "אני נמשכת והופכת לחיית חושך, למפלצת רטובה, לשדון לילה, לפיה הטובה, מתוקה ודורסת את האור מכבה וזורמת הלאה, עד העונג הבא". המכשפות בנו מחדש את מיתוס הלילית. הן כתבו, הלחינו ושרו רוק אינטליגנטי (הפתיחה של "המכשפות" היא ציטוט מ"מקבת" - "תן מיילל בערפל..."), רוק של קצות עצבים חשופים ("פחד אמיתי"), רוק של חיי שוליים. בחרתי בשיר "עד העונג הבא" כי יש בו תמצית רוח הרוק, נעורים ושבירת מוסכמות, של ההנאה מהשירה ומהנגינה, של ההתרגשות, של העצמאות.
ענבל פרלמוטר ז"ל, סולנית הלהקה, נהרגה בתאונת דרכים אחרי צאת האלבום השלישי והאחרון של הלהקה. היא חיה כאגדת רוק ומתה ככזו. היא השאירה אחריה מורשת של שחרור, של התרת רסן שאינה נובעת מהתרסה פשוטה, אלא מנפש גדולה ופצועה שמנסה לפרוץ החוצה.

9. דנה ברגר - מלך, .1994 (מתוך "דנה ברגר". מילים ולחן: דנה ברגר).

דנה ברגר שיכללה ב"אם אתה רוצה להיות מלך" את מה שהתחילה ב"גברים מקצוענים" במסגרת "בלאגן". היא הציגה את האישה החדשה, זו שלידה עומד גבר, ולא להיפך. אם "גברים מקצוענים" היה שיר התגוננות והתקוממות, "מלך" היה במובהק שיר עם זהות נשית מתנשאת על הגברים והגבריות. "מלך" מושר מעמדה כמעט לגלגנית, הגבר הנחשק של רותי נבון הופך לילד פנטזיונר. ברגר שלמה גם בלעדיו. ל"מלך" היו עוד שתי מעלות חשובות: הראשונה היא הביטחון המלא בקו הרוקיסטי וביכולת לשיר אותו באופן נשי, רוצה לומר, במיצוי נכון של הקול. המעלה החשובה השניה הייתה הקליפ של השיר, שכפר במוסכמות הבלונדינית הטיפשה שאין לה מה לומר. דנה ברגר עמדה במרכז של הקליפ (בניגוד לקהל, אביזרי במה וכו'), והראתה לעולם לא רק שיש לה כשרון וכוח, אלא שהיא גם יודעת להשתמש בהם.

10. רונית שחר - תמיד זה בינתיים, 1996. (מתוך "שלום לתמימות". מילים ולחן: רונית שחר).

"תמיד זה בינתיים" הוא השיר הסוגר של הרשימה, ובמובן מסוים סוגר גם עידן, בו האלקטרוניקה הישראלית עוד לא נולדה, והשפעות פאנק והיפ-הופ עוד לא היו בתכנון. "תמיד זה בינתיים" נכנס לרשימה בזכות המורכבות היחסית של המלודיה שלו, הטיפול בתכנים אקס-טריטוריאלים לעולם הרוק (מושג הזמן למשל) והביצוע הרענן והמרגיע של רונית שחר. ב"תמיד זה בינתיים" לא היו צרחות או נגינה אכזרית על הכלים, הייתה בו נינוחות מושלמת בביטוי חוסר הנחת, הייתה בו הנורמליזציה והסטנדרטיזציה של רוק נשי עברי. הבנות אחרי רונית שחר ניסו להישמע כמוה (ראו התקליט החדש של גלית אטלס), או לא להישמע כמוה (ונוס, איגי וקסמן) אך תמיד קיימו עמה יחס כלשהו.