צחוקים עם דיקנס

הקלישאה המקובלת מקשרת בין דיקנס לבין יתומים מוכי גורל ,זקנות נרגנות, תברואה ירודה. הציפייה היא למונולוגים ארוכים, לקרובי משפחה רודפי בצע, לטון חברתי. אלא שקריאה לא מכופתרת בתרגום החדש ל"דוריט הקטנה" (שם שמעורר מייד געגועים ל"דורית קטינה" הישן והאינטימי, הוצאת שרברק, נערך לילדים בידי .ז ,אריאל, העותק שבידי מ-1955) מבליטה דיקנס אחר, שההומור שלו אינו רק סאטירי ומצליף אלא גם שופע אנרכיה ונונסנס.
הציר המרכזי של "דוריט הקטנה" הוא נפילתה ועלייתה (ושוב נפילתה) של משפחת דוריט. אב המשפחה, ויליאם, ירד מנכסיו ובילה את רוב שנותיו בכלא לבעלי חוב. איימי דוריט היא בתו הצעירה, שנולדה בכלא, התייתמה מאמה והפכה לאמא בפועל ולמפרנסת של אביה ושל שני אחיה הבוגרים. ליבו של הרומאן הוא הקשר בין דוריט הקטנה לבין ארתור קלנם, המבוגר ממנה בעשרים שנה והמחליט לפרוש עליה את חסותו מתוך אמונה שמשפחתו גרמה עוול למשפחתה. העלילה מצוירת בצבעים שאין עזים מהם, ירושת ענק, קטסטרופות פיננסיות, סודות משפחתיים קבורים במרתף, לבבות שבורים והתאבדות. הגורל עצמו הוא מין גלגל מזל טרום-טלוויזיוני, ששולף את מוכי הגורל מהכלא הירוד ביותר בלונדון ושולח אותם, על חשבונו, לארמונות המפוארים ביותר באירופה. אביה של דוריט הקטנה יעזוב את הכלא כעשיר מופלג, אבל הכלא לא יעזוב אותו. וגם לארתור קלנם ההגון והשקול מצפה נפילה.
אולם התרגום החדש משחרר רובד נוסף, רגעים שבהם הכתיבה עצמה כמעט מכריזה מלחמה על העלילה. מר פלינטווינץ', המשרת הנוכל שמתעלל בסאדיזם באשתו אפרי, אומר לה: "תסתלקי כבר, כל זמן שאת יודעת שאת אפרי ולפני שיעשו ממך קציצות". אפרי אכן בורחת: "גברת אפרי, שחשה בסכנה המרחפת על זהותה... שמה את הסינור על ראשה ונעלמה כהרף עין" (עמ' 311). היא לא מודאגת שמא יעשו ממנה קציצות, אלא מגיבה לאיום המופשט יותר, "חשה בסכנה המרחפת על זהותה" (שם) ומסתלקת. ההבדל הדק הזה הופך את הסיטואציה למערכון קטן. כשעימות בין בעל לאשה מתואר בהומור קודר כזה, אפשר כבר לראות במרחקים את "המלון של פולטי".
ולא רק פולטי. ההומור הבריטי כולו כבר כאן, מ"שלושה בסירה אחת" ועד "מונטי פייטון". חוץ מ"רוזנת שהיתה כלואה אי-שם בתוך שמלה ענקית, בדומה לליבו של כרוב מגודל" (עמ' 219), אפשר למצוא כאן גם אציל אחר שמתואר כ"מקרר" ואינו הולך הביתה סתם, אלא "פורש בטמפרטורה הכי נמוכה שלו" (עמ' 275). בית עלוב במיוחד מוגדר כ"כלא לחולדות פליליות" (עמ 425), אבל גם ביתם של העשירים יוצא רע מאוד, כיוון ש"ריח של מרק משלשום ושל סוסי מרכבה נאמן לו כמו המוות לאדם" (עמ' 699).
ולשם מה קיימים משרדי ממשלה? כדי לטרפד כל יוזמה ולפעול "כמו משחק קריקט מצומצם. קבוצה שלמה של אנשים זרים תמיד משלחים בנו, בשירות הציבורי, כדורים ואנחנו צריכים לחסום אותם" (עמ' 639). טקסט כזה, אחד לאחד, היה יכול להיכתב עבור סר האמפרי התככן מסדרת הטלוויזיה "כן, אדוני השר", הגילגול הקודם של "כן, אדוני ראש הממשלה".
אפילו שקיעתו של ויליאם דוריט יש לה תיזמון קומי מושלם: במהלך הארוחה הוא נרדם כמה פעמים, "התקפי תרדמה... קצרים ועמוקים" (עמ' 558), אבל מייד אחר כך הוא מקונן על מצבו של אחיו פרדריק, ש"מידרדר במהירות... שבר כלי, חורבה. מתפורר לנגד עינינו. פרדריק הטוב! (עמ' 559). העובדה שוויליאם מכחיש את מצבו היא אולי טראגית, אבל גיבוב המילים שממנו בנויה ההכחשה הוא מצחיק. גם המוות עצמו הופך לשורת-מחץ בפיה של פני, בתו של ויליאם, הקובעת כי "מותו של דודי הוא דווקא גאולה, מפני שאם אתה לא די מתאים להופיע בציבור, מוטב שתמות" (עמ' 604).
ההומור הזה אינו השפה היחידה ברומאן. לאורך יותר מ-700 העמודים מדבר דיקנס בכמה קולות. הוא אינו חושש להחליף את התאורה ואת מערכת ההגברה, כדי להשיג את האפקט הרצוי לו. הוא יודע (אולי רק הוא ודוסטוייבסקי יודעים) לצלוח את המעבר בין פאתוס והזדהות מוחלטת עם הגיבור הטוב-עד-כדי-קיטש, לבין כתיבה מרוחקת ולגלגנית. הוא ציני ופסימי, ובכל זאת חותר אל סוף מוסרי ואידילי, אל איחודם של ה'טובים'. נדמה שדיקנס עושה הכל, ובהומור שאין מעודכן ממנו.
(מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות").

צ'רלס דיקנס, "דוריט הקטנה", תירגמה מאנגלית: אופירה רהט, מוסד ביאליק והמפעל לתרגום ספרי מופת, 729 עמ'.