האיים שקשה לעזוב

טזמניה: גן עדן של טבע ראשוני ונוחות מינימלית

עבור רוב תושבי חצי הכדור הצפוני, אוסטרליה היא אי נידח בדרום; עבור האוסטרלים, טזמניה היא האי הנידח שמדרום.

הקטנה במדינות האיחוד האוסטרלי שוכנת על אי כ-330 ק"מ דרומית למלבורן ולקצה הדרומי של אוסטרליה, מעבר למיצרי באס. בשל בידודה היחסי (המהווה לעתים בסיס לבדיחות אוסטרליות על ה'טאזים' - תושביה המועטים של 'טאז'), משמרת טזמניה טבע דרמטי ויפה - לא כולל, למרבה הצער, את הטיגריס הטזמני שנכחד. האחרון מבני מינו נצפה ב-1928 (כך שזו אינה חיה מיתולוגית), וכיום נערכים באוסטרליה מאמצים 'לשחזר' את החיה ולהחזירה לטבע באמצעות מחקר ביוטכנולוגי וגנטי מרשים. עוד נראה מה יצא מזה.

ראשית ההתיישבות הלבנה בטזמניה היתה מושבת עונשין. ולא סתם, אלא כזו שאוכלסה על ידי הפושעים הקשים מבין האסירים שחיו במושבת העונשין בסידני - כלומר, מתיישביו הלבנים הראשונים של האי היו פושעים דה לוקס. אלה דאגו, החל מהקמת המושבה במחצית המאה ה-19 ובמשך 35 שנה, למחוק בשיטתיות את האוכלוסיה האבורג'ינית מהאי. וכדי שהטבע לא ילך בדרכם של האבורג'ינים, בשנים האחרונות מככבת טזמניה במאבקים אקולוגיים (בהם גוברת בינתיים ידם של תומכי הסביבה).

חלק מומלץ במיוחד באי היא השדרה ההררית המיוערת שבלבו, המהווה גן עדן למטיילים הרוצים טבע ראשוני בשילוב נוחות מינימלית. מי שמחפש מים, חופי האי לבנים ומרהיבים - מפרץ ווינגלאס שבפארק הלאומי פרייסינט ראוי לציון מיוחד. העיירות, למי שמחפש אלמנט אורבני, מועטות. הן משבצות את קו החוף של האי ונראות כאילו יצאו מחוברת קולוניאלית בריטית.

טיפ: מכונית, מכונית ועוד פעם מכונית (או אופנוע). כדאי להגיע לטזמניה מאזור מלבורן במעבורת, עם רכב שכור שהוא הבסיס לכל טיול באי.

איי גלפגוס: תמורה מלאה לדרמת טבע נוקבת

לא במקרה הפכו איי גלפגוס לשם נרדף לטבע מגוון, אימתני - ושביר. האיים מהווים מוקד עלייה לרגל לתיירות טבע ולחוקרים, אבל גם לציידים בלתי חוקיים. מי שמצפה לנופש ומאי-טאי בכוסות קוקטייל עם מטריות יתאכזב, אבל מי שמצפה לדרמת טבע נוקבת יקבל תמורה מלאה לכספו: המערכת האקולוגית העדינה של גלפגוס מנהלת מלחמת קיום יומיומית כנגד המבקרים הרבים באיים הטרשיים.

ארכיפלג האיים, המכונה רשמית 'ארכיפלגו דה קולון', שייך לאקוודור (שהחזיקה באחד האיים מושבת עונשין בין השנים 1953-1832). הוא מונה 13 איים ראשיים, שמונה קטנים יותר וכ-40 'איונים' המאכלסים שטח יבשתי של כ-7,900 קמ"ר (על פני שטח אוקיאנוס של כ-45 אלף קמ"ר).

למרות שמרבית האיים מוכרזים כשמורה, בשניים מהם חיה אוכלוסיה של כ-15 אלף איש. רובם מסייעים לתעשיית התיירות שהתפתחה, ועומדת על כ-60 אלף מבקרים בשנה. אם זה נשמע מעט, זה בעיקר בגלל מגבלות אקולוגיות קפדניות שהטילה ממשלת אקוודור מתוך נסיון לשמר את מאזן הטבע העדין, שכאמור לא ממש חי בשלום עם המין האנושי.

הנוף באיים החשופים טרשי וגעשי, מסתורי ומעורר השראה. בשילוב עם האוויר הנקי ומימי האוקיאנוס החמימים נוצר כאן בית גידול טבעי לעולם שלם של ציפורים וחיות ים, ביניהם אלבטרוסים, פינגווינים, צבים (כולל צבי הענק המפורסמים), איגואנות, אריות ים, לוויתנים ודולפינים. חוויית חיים לחובבי הטבע.

טיפ: האיים ממוקמים כאלף ק"מ מערבית לחופי אקוודור באוקיאנוס. ניתן לטוס מקיטו או להפליג לאיים. הביקור באיים מוגבל לבעלי אישורים ומתבצע לרוב בספינות שחלקן מוזמן זמן רב מראש. מסובך, יקר - אבל שווה.

האיים המלדיביים: לזוגות טריים

התחתנתם? יופי. מחפשים יעד אולטימטיבי לירח הדבש? אז הנה. הרפובליקה האיסלאמית (לא להיבהל, אלה מוסלמים 'טובים') של המלדיביים מציעה כ-1,200 איי אלמוגים מדהימים בלב האוקיאנוס ההודי, כל אחד עם מלון משלו, חוף פרטי (יותר נכון אי פרטי), לגונות טורקיז, חורשות דקלים וחול לבן ובתולי. אבל כל זה רק מעל פני המים. מתחתם נפתח עולם נוסף ומרהיב של שוניות אלמוגים ססגוניות, מהיפות בעולם, עם אינספור דגים ושבירה מרהיבה של קרני השמש.

האיים המלדיביים הם למעשה קבוצה של איי אלמוגים, שגודלם המקסימלי מגיע לכמה קילומטרים מקצה לקצה וגובהם מטרים ספורים מעל פני האוקיאנוס. רוב אוכלוסיית הקבע מרוכזת בכמה איים, שעל אחד מהם שוכנת הבירה מאלה. התעשיה העיקרית מעבר לדיג היא תיירות, אבל נשמר כאן 'ערך שלווה' גבוה במיוחד. הממשלה הגבילה את התיירות למקומות ספציפיים בלבד, מה שמאפשר אורך חיים גם לטבע המרהיב וגם לסגנון החיים המקומי.

האיים, השוכנים ליד הקצה הדרומי של תת היבשת ההודית ובסמוך לסרי לנקה, נמצאים בסכנת טביעה והיעלמות בשל התחממות כדור הארץ ועליית פני האוקיאנוסים. הם לא צפויים להיעלם בחודשים הקרובים, אבל האיום הוא ממשי, ככה שאם מתחשק לכם לבקר בגן העדן הזה - אל תדחו את הטיול למאה הבאה.

טיפ: הממשלה המקומית מבקשת שלא לפגוע ברגשות התושבים ולהימנע מעירום על כל צורותיו, אבל האמת שתמיד אפשר ללכת כמה מאות מטרים הצידה ולהשליך הכל.

מוריאה: חגיגה של נוף טרופי ירוק

על טהיטי נאמר שזה המקום הרומנטי ביותר עלי אדמות, אבל תיירות וגלובליזציה (בעיקר בהשפעת השכנה ארצות הברית) קצת מסחרו את האי. לנו, שמחפשים איי גן עדן, אין ברירה אלא להמשיך כ-20 מיילים ימיים לאי הבא - מוריאה.

האי הקטן הזה, שאינו זוכה לכמות התיירים של שכנו הגדול (וטוב שכך), הוא חגיגה של נוף טרופי ירוק, משובץ פסגות געשיות המשתקפות במימי הטורקיז של מפרצי קוק ואופנוהו. כשמסתכלים על מדרונות ההרים המכוסים יער גשם טרופי עשיר, ועל החלקות המעובדות המשמשות למטעי אננס - מהטעימים שתטעמו אי פעם - ברור לגמרי שאת טהיטי עצמה אפשר להשאיר לאמריקאים.

אפשרויות הלינה במוריאה מגוונות - מ'ריזורטים' מפנקים, דרך מלונות 'בוטיק' אליטיסטיים ויקרים וכלה בבתי הארחה קטנים ופשוטים. הפעילויות כוללות שיט בקאנו לאורך לגונות התכלת וספורט מים, לרבות צלילה לריפים מרהיבים. לצד כל אלה כמובן שאפשר גם למצוא סתם חוף מבודד, להשליך את הבגדים המיותרים (כמעט כל בגד מיותר במוריאה) ולשקוע בהגיגים עמוקים על "היכן לאכול פירות ים בארוחת ערב".

מוריאה היא חלק מקבוצת האיים המכונה 'סוסייטה'. היא מרוחקת מפאפיטה, בירת טהיטי, כעשר דקות טיסה, או (ולדעתי עדיף) כשעה וחצי מרהיבות על גבי קטמרן. ואל תשכחו לקנות לחותנת פנינים שחורות (ההרפתקנים מוזמנים להצטרף לשולי הפנינים, הצוללים לעומקים שלא יאומנו עם מקל כביסה על האף).

טיפ: רוצים להתחתן ולא ברבנות? מרבית מלונות הריזורט באי מציעים לזוגות טקס חתונה פולינזי מקומי הכולל ברכות מהצ'יף, סלי פרחי היביסקוס, לוחמים פולינזיים ערומים למחצה הנושאים את החתן על כס מורם ומקהלה של 'מאמות' מקומיות המייללות את שירי החתונה.

סנט בארט'ס: לעשירים, אבל ממש עשירים

אם יאכטות, סיגרים, ג'ט-סט וגולף (המשחק, לא המכונית) הולכים אצלכם טוב עם שארם צרפתי, שמפניה, קוויאר ונשים - תנו צ'אנס לסנט בארט'ס. זה, אגב, לא שמו האמיתי: בשל אורכו נוהגים לקצר את שם האי הקטן מסנט בארטולומיי (על שם ברטולומיאו, אחיו של קולומבוס, שגילה את האי ב-1493).

האי מרוחק כ-200 ק"מ מגואדלופ, וניתן להגיע אליו במטוסים קטנים מסנט מרטין, האי הסמוך. ברחבי האי, המכונה 'גן העדן של החברה הגבוהה', פזורות וילות מרשימות שכל אחת מהן מתגאה בכוכבי קולנוע וידוענים אחרים ששהו בהן בהזדמנות זו או אחרת, מליז טיילור (שהחייתה את הרומן שלה עם ריצ'רד ברטון על האי) ועד צ'רצ'יל ורוזבלט. בירת האי, גוסטביה, קרויה על שם המלך גוסטב השבדי, ששלט באי באחד מגלגוליו ההיסטוריים והעניק לו מעמד פטור ממכס. עם השנים גוסטב עבר - והפטור נשאר. נדלקו לכם העיניים? את השופינג המאוד אקסקלוסיבי אפשר לעשות בכמה בוטיקים ידידותיים (בעיקר אם יש לכם כרטיס פלטינה או פנים מוכרות), שפזורים ברחבי גוסטביה.

חוץ מקניות, יש כאן אקלים טרופי שמלווה לעתים בגשמים חמים - תירוץ טוב להניח את ציוד הגולף ולצאת לדרינק של ערב במועדון היאכטות עם ביל והילרי (וזה הרבה פחות מפונטז מאיך שזה נשמע). מלת עידוד לקצת פחות עשירים: הווילות להשכרה ובתי המלון התרבו בשנים האחרונות בסנט בארט'ס, ככה שקצת יותר קל למצוא נופש מתאים לכל כיס. טוב, כמעט לכל כיס.

טיפ: איך מבלים בסנט בארט'ס בלי להתרושש? מארגנים שניים-שלושה זוגות חברים ושוכרים יחד את אחת הווילות החלומיות. ככה מקבלים חופשה של עשירים במחיר סביר.

פלורס נוסה טנגארה: לבעלי עניין אנתרופולוגי

אינדונזיה היא ארכיפלג של כ-14 אלף איים. חלקם בין הגדולים והמאוכלסים בעולם (ג'אווה, סומטרה), אבל אלפים מהם הם מיני-איים שרובם אף לא מאוכלסים. ובמרכז הארכיפלג, המהווה גשר בין דרום מזרח אסיה לאוסטרליה, שוכן האי פלורס.

במאה ה-19 הגדיר בוטנאי בריטי בשם א.ר וואלאס את 'קו וואלאס', שנועד להבדיל בין האזורים הדרום מזרח אסיאתיים לבין האוסטרלו-פסיפיים לאורך הארכיפלג. במרוצת השנים הורחבה הגדרת 'קו וולאס' גם לגבי אוכלוסיות ותרבויות; פלורס שוכן באזור המעבר שבין ההשפעה המלאית לפסיפית, כשבמערב האי אוכלוסיות מלאיות (כמו התאילנדים) ובמזרחו אוכלוסיה פפואנית-מלאנזית כהת עור, מקורזלת ופחוסת אפים.

ומה יש כאן חוץ מעניין אנתרופולוגי? אז ככה. אורכו של האי כ-360 ק"מ, אבל כביש הטרנס-פלורס, החוצה את האי, מתפתל לאורך כמעט כפול מזה - מה שמעיד על האופי ההררי, הטרשי והפראי של האי הנידח. במרכז האי חיות אוכלוסיות שבטיות המשמרות את מסורות האבות הקדומים, הטוטמים השבטיים, אריגי ה'איקאט' המרהיבים וטקסי הריקוד והפולחן הקדומים.

ממערב נושק פלורס לשמורת פלורס-קומודו המפורסמת, בה נשתמרו הפרטים האחרונים בעולם (כ-1,500 במספר) של דרקוני הקומודו, לטאות ענק אוכלות בשר שאורכן מגיע לכשלושה מטרים ומהירות ריצתן ל-30 קמ"ש. דרקוני הקומודו, אגב, חיים בבועה ביולוגית שנשתמרה במשך 20 מיליון שנה בזכות היעדר תחרות על מקורות המזון.

במזרח האי נמצא הר הגעש הכבוי קלימוטו על שלושת האגמים שלו (אחד בכל לוע). למרגלותיו החופים הנפלאים של מאומרה, המשמרים ריף אלמוגים מרהיב. בקיצור, נידח - אבל מרהיב.

טיפ: הר הגעש קלימוטו מציע נוף נפלא למטפסים. מעבר לזה, כל אחד מהאגמים שבלועות הכבויים התברך בצבע אחר (מירוק-לבן זרחני ועד כחול עמוק) בגלל תרכובות מתכתיות וכימיות בעמקי הלוע. מקום הלינה למבקשים לעלות להר נמצא במיטות עץ דו-קומתיות, אצל הנזירות במנזר דטוסוקו הקרוב.

לאמו: משמר היטב את ניחוח העבר

לאמו הוא אולי לא הסלבריטי הכי גדול בעולם האיים, אבל הוא שווה ביקור - ואם לא הרגשתם, זה היה אנדרסטייטמנט.

לאמו הוא אחד מאיי המסחר החשובים במזרח אפריקה, אבל מקום שמשמר היטב את ניחוח העבר: אין אפילו מכוניות על האי, והמשאות נישאים על גבי חמורים. ילדים משחקים בסימטאות הצרות, גברים מוסלמים מגודלי זקן מגלגלים חרוזי תפילה ונשים עטויות גלימה שחורה (המכונה כאן 'בויבוי') חומקות בין הדלתות המגולפות בעץ. גגות הבתים הצבועים לבן שטוחים ותמיד מכילים פאטיו, שמתחבר יופי לאווירה הרגועה של המקום.

כבר במאה ה-16 היה לאמו נמל חשוב למסחר בשנהב, בתבלינים ובעיקר בעבדים, כולם כתוצאה מהשתלטות הפורטוגלים (שבדיוק למדו להקיף את כף התקווה הטובה), שהפכו את האי למושבה. אחרי עוד גלגולים מדיניים צורף לאמו לקניה עם היווסדה (מיותר לומר שסחר העבדים, שהיה מקור מחייתם של רוב התושבים, התגלה כבעייתי ופינה את מקומו במהירות לתיירות).

בשנים עברו נתפס לאמו כתחליף לקטמנדו במזרח אפריקה, עם מושבות של היפים מגודלי שיער ששרצו לאורך החופים הלבנים. מאז כבר ניתן למצוא כאן מלונות בינלאומיים, אבל האווירה היא עדיין של עיר מסחר מוסלמית שוקקת, עם עירוב גזעים בלתי אפשרי ובדיוק ארבעה סממנים מודרניים: שני בנקים (להחלפת מטבע זר), דואר וחנות ספרים אחת, בשם ה'לאמו בוק סנטר'.

טיפ: עדיף להגיע אל לאמו בטיסה דרך מלינדי, למרות שניתן לעשות זאת גם במסע מפרך באוטובוסים מקומיים. לא לשכוח - האי מוסלמי ברובו, והציפיה מהתייר היא לא לפזז בעירום.

גרינלנד: לחובבי ספורט אתגרי

אי אפשר שלא להזכיר את האי הגדול בעולם. גרינלנד, שבחודשי הקיץ מציעה טמפרטורה נוחה של עשר מעלות ותחושה נפלאה בזכות היובש, היא בעיקר גוש קרחונים (המכסים כ-85 אחוז מהאי, ששטחו הכולל למעלה משני מיליון קמ"ר). הקרח מגיע לעובי של שלושה קילומטרים במקומות מסוימים, ומייצג עשרה אחוזים מעתודת מי השתייה של העולם - שזה המון. אילו נמס הגוש (הקרוי 'אייס קאפ', או 'כיפת הקרח'), היו פני האוקיאנוסים עולים בכשבעה מטרים.

בנימה פרקטית יותר, אל תצפו לחופים לבנים ולשיזוף בכל הגוף, אבל השמש הצפונית חזקה למדי בחודשי הקיץ - בעיקר לאור העובדה שהיא זורחת 24 שעות ביממה - ורצוי להגן על עור הפנים. עד כאן האזהרות, ומכאן להמלצות.

חובבי טרקינג, טיפוס הרים רציני וכמובן נהיגה במזחלות כלבים וסקי 'קרוס קנטרי' יהיו מבסוטים בגרינלנד. מי שסתם רוצה לחוות את החיים והטבע, כפי שהוא נראה 800 ק"מ צפונית לחוג הארקטי, יכול להצטרף לשיט בספינה לאורך החופים, כולל כניסות מרהיבות לפיורדים. אפשר לשלב את השיט גם בטיולי מסוקים לכמה פינות נידחות באי העצום. אל תצפו להצליח לבטא את שמות המקומות האלה, כמו Qotroqaq או Ummannaq, אבל מה זה משנה.

מלה על תושבי גרינלנד: רובם צאצאים של הוויקינגים הראשונים שחיו באי לפני כ-5,000 שנה, והפכו לאימת אירופה. אבל בחיים לא תנחשו שהחבר'ה האלה היו פעם כובשים אימתניים: הם חייכנים ואדיבים בצורה בלתי רגילה.

טיפ: עשיתם הכל וכלום לא מרגש אתכם? נסו 'קיאקינג' - שיט בקיאקים של הילידים האסקימואים בפיורדים ובנחלים השוצפים של גרינלנד. זכרו לעשות זאת בחודשי הקיץ ה'חמים', ולארוז הרבה חומר דוחה יתושים. קר או לא קר, היתושים חוגגים.

סמואה: כל מה שאפשר לבקש מאי

רוצים לברוח הכי רחוק שאפשר? רצוי להתחיל מאוסטרליה ומשם לנוע מזרחה אל לבה של פולינזיה, במעמקי הפסיפיק. שם, שקועים במים החמימים והצלולים של האוקיאנוס, שוכנים איי סמואה. מדובר בשני איים קטנים ונפלאים שמהווים רפובליקה קטנה בת כרבע מיליון תושבים תחת הנהגתו של צ'יף סוסוגה מאליטוטה טאנופמילי השני (זה שמו, בשיא הרצינות).

החופים מושלמים, דקלי הקוקוס מצלים, התושבים מקסימים, הנוף מדהים, הרי הגעש פעילים, מפלי המים שוצפים, הג'ונגלים ירוקים. מה אפשר עוד לבקש מאי. הבעיה היחידה היא להגיע לשם: מסידני ומאוקלנד יש טיסות ישירות לסמואה, אבל כדאי לזכור שהמרחק לסידני הוא 4,400 ק"מ.

אפיה, בירת סמואה, שוכנת באי הגדול ששמו אופולו. החופים הדרומיים של אופולו משובצים ריזורטים קטנים, כולם עם חוף פרטי וחלקם עם בונגלוז חלומיים על המים. לא להחמיץ ביקור ב'ואילימה', ביתו של ר.ל סטיבנסון, המחבר הסקוטי של 'אי המטמון', שחי כאן במאה ה-19 במסגרת אחד הגלגולים הקולוניאליים של סמואה. האי השני, סבאי, הרבה פחות מיושב והרבה יותר פראי. חופיו לא פחות מדהימים, אבל התנאים בסיסיים יותר. אגב, בשני האיים קיימת בעיה דומה - או יתרון, תלוי איך מסתכלים על זה - אין קליטה סלולרית.

טיפ: על טקס שתיית הקאווה, המשמש לאישוש ההיררכיה השבטית הסמואית, כבר סיפרנו פה. אל תחמיצו הזדמנות לבקר בכפרים, אצל המקומיים: הטקסים מרובים והסיכויים ליפול על אחד טובים. ולא, אין מה לחשוש משתיית הקאווה. במקרה הכי גרוע, השקיעה תיראה עוד יותר יפה.