ערוץ החיים הרעים

כמה מדכא אמור להיות ערב מול הטלוויזיה? מדכא כמו פתיחת עיתון יומי? מדכא כמו שעה עם גלגל"צ? מדכא כמו ארוחת ערב עם המשפחתית המורחבת אצל חמותך? אני שואל משום ש"מבטים: ישראל 2002" היה, בהבטחתו, אופציה טלוויזיונית נוחה לעיכול: 17 סרטונים קצרים של יוצרי קולנוע וטלוויזיה מנוסים, כולם על המצב. 17 אפשרויות להיות מעניין, מקורי, מבריק, מרגש, שנון – 17 אפשרויות שכמעט כולן התבררו כשיגרה קולנועית, צרות-אופקים יצירתית שכמו תיעדה את צרות-האופקים החברתית-מדינית אליה נקלעה הספינה הישראלית החורקת.

17 הרהורים על חוסר אונים

המצב רע, המצב עגום, המצב חרא; אתם לא צריכים שעה וחצי מול הטלוויזיה כדי להבין את זה, ו"מבטים" – התוצר הסופי, האפקט המצטבר של 17 סרטוני ה'יהיה-רע' הקטנים האלו – היה המקבילה הטלוויזיונית לצלחת תרד; איכלו את התרד שלכם, זה חשוב. רוצים בידור? חפשו את השידור החוזר של שידור חוזר שכבר ראיתם לסיטקום מתוזמנת בכבלים.
כבר מהסרטון הראשון, "געגועים" של דינה צבי-ריקליס – עם המונולוג המקומי-עגמומי המבריק-טרחני, מוכר עד זרא, של דורון רוזנבלום ברקע, ומדרכות תל-אביב המאובקות, המיוסרות – מצאת את עצמך מתנשם בכבדות מול המרקע, תוהה איזה מספר בממיר הוא ערוץ "החיים הטובים"; שכן בעודך תקוע עם "מבטים", ידעת לבטח כי מולך מרצד ערוץ החיים הממש-רעים.
17 הרהורים על חוסר-אונים – הרהורים לב-תל-אביביים מיופייפים ששורתם התחתונה היא לעולם "רע לי" פולני נדוש במקום "איך אני בועט למצב ולמחולליו בביצים", המתבקש כל כך ממי שמבקשים להיקרא יוצרים. רע לכם, רע גם לי. רע לכולנו. אין צורך להגיש טופס תלונה בצורת סרטון. הממונים יודעים, הנושא בבדיקה. דווקא עם חמש דקות ותקציב זעיר, פרויקט כמו "מבטים" הוא המקום להשתולל, להביא את הסרטון שמוטי שקלאר יבקש לגנוז, לחולל את המהומה שתדרוש את תגובת לשכת רה"מ. אבל איש לא השתולל. מלבד אחד.

מציצה תמורת שלום

"72 בתולות" של אורי בר-און היה למעשה הסרטון היחיד שהצליח להניף את עצמו בקפיצה מרהיבה לגובה מעל רף "המצב" ולתוך אוויר פסגות יצירתי, בידורי ומבריק: קבוצה של מרואיינים נשאלת שם אם היתה מוכנה, בתמורה לאיזה שלום אזורי קטן, למצוץ ליאסר ערפאת. ברגע הראשון נדמה לכם שלא שמעתם טוב; ההפתעה – בעיקר כאשר אתם שקועים במעמקי כובד-הראש, הרצינות העצמית והיעדר האירוניה של "מבטים" – עצומה. רגע, הוא אמר "למצוץ"? על מה מדברים פה? יש איזו מטאפורה אוראלית מורכבת העומדת לחלוף מעל ראשינו? מתברר שכלל לא. "אם זה יביא שלום אז אני מוכנה להיות הקורבן האחרון שלו ולמצוץ לערפאת את הבולבול", אומרת בחורה נחמדה למצלמה, והבחור שבא בעקבותיה מודה בחדווה: "בידיעה שאני סטרייט, אני מוכן למצוץ לערפאת תמורת שלום אזורי". היתה גם הבחורה המסויגת שהיתה מוכנה "בתנאי שהוא יתחייב שהוא יחסל את תשתית הטרור ושהוא לא יגמור לי בפה", וגם את הבחור הנדיב ש"בשביל שלום עם ביטחון – שיזיינו אותי בתחת". מי שלא נפל מהכסא, שלא יקום.
אחרי "72 בתולות", לא היתה לכל היתר ברירה אלא להחוויר. הברקונת נוספת נרשמה ב"אבטחה צריך לקיים", קליפ של עידן אלתרמן שכולו מאבטחים וסימפולי "יש'ך נשק?" ו"לפתוח בגאז'" במיקס אלקטרוני שהעיד על בקיאות בסצינה שלא נפלה מהבקיאות בנעשה בפתח הקניון המקומי. גם "סטטוס קוו" של ניר מטרסו וגור בנטוביץ' – שנע סביב משחק מחשב בו נמלטת נערה ערבייה מהשטחים לדיזנגוף סנטר כשבידה מזוודת-נפץ – בשעה שילד יהודי וילדה ערבייה מפעילים את המשחק – יכול להיחשב, בנסיבות מקלות מסוימות, להברקה. פשטני וצפוי אולי, אבל המשחק עדיין שווה הפצה מסודרת (ב-Shareware, אם לא קשה. תודה).

מי בעד חיסול השעמום?

"המצב קשה" של עמוס גיתאי היה קולאז' יומרני וסתום; "הישרדות ואמנות הג'ויסטיק" של ציפי חורי ביקש לעניין אותי בצרותיה של מתנחלת לשעבר החוששת לחזור לבית-אל, ואני אומר: רדי ממני. אל תחזרי; "זה המצב" של רפי בוקאי – עם ישראלי ששר את "התקווה" בערבית וזונה רוסיה – ביקש לחולל פרובוקציה שרק שיעמומו של עמוס גיתאי היה צפוי ממנה; "הנסיעה" של אייל זייד עקב אחר אשתו של סרבן שירות הנוסעת לבקרו בכלא, ועם וויס-אוברים על רקע נסיעה, יכול היה להילקח קומפלט ככתבת פילר לליין-אפ של "יומן שישי" הבא; "מעכשיו לעכשיו" של דוד פרלוב היה שוב תרגיל קצר וקשוב בהתבוננות – מי שלא עקבו אחרי יומני פרלוב, ספק אם הבינו את השפה המדוברת.
שני כמעט-שם נרשמו עם "מי תהום", שליקט רפש-מאזינים ממשדרי הדברת האקטואלית של "רדיו ללא הפסקה" והטיח אותה מול מכשיר רדיו שנמתח ללא הכרה עד שהפך למנהרה חשוכה שאור קלוש עד מאוד מבצבץ בסופה; ו"אותך לאמא" של ת'איר זועבי, שתיעד ילדים ערבים מפוכחים, ליברלים, שוחרי שלום, בתפאורה שאין ישראלית ממנה – כל מה שלא הייתם מצפים, קלישאית, משיחות בשטח עם ערבים.
היו עוד כמה אבל כאן, למרבה השמחה, תקצר היריעה, כפי שלא קצרה אמש בטלוויזיה. "מבטים 2002" היה רעיון טוב ומלא בחשיבה נכונה (של הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה ושל טלעד ו"מטר פלוס"); מה לעשות שרוב הידיים שניסו להרים את הכפפה התבררו כנרפות, צפויות ומרוכזות מדי בעצמן המיידי מכדי לקחת את העסק שני צעדים קדימה. מי בעד חיסול השיעמום, ירים את ידו.