יאסו שרה'לה

הנהיה אחרי כל דבר שמריח מיושן, ארצישראלי, מתקתק, שמזכיר להמונים היגעים ימים יפים בהם הצטיינה המוזיקה העברית בזוועות מחרישות אוזניים, עושה עוול לכמה שכן הצליחו לעורר כאן עניין בשנות השישים-שבעים. ערבי השירה, בהם עולצים מדוכאי השכבות המבוססות, לא פסחו גם על צרור להיטיו הנשכח של אריס סאן, שיצאו לאחרונה מחדש על אוסף של "NMC", ומבקרי המוזיקה עטו עליו מיד, מהללים ומשבחים את מי שנשמט מהתודעה המוזיקלית, בבחינת הכאה-על-חטא קולקטיבית.
נגד המהללים והמשבחים ניצבה נציגת המגזר המזרחי שושנה גבאי במדורנו אנו, והבהירה דבר או שניים על מקומו של אריס סאן בהתפתחות הזמר הים תיכוני. הבהירה ונמצאה מקללת יותר ממברכת. מאחר ואני נמנה על מעריציה של גבאי, והיידע שלי בזמר המזרחי מוגבל, אני יכול להוסיף רק את מה שאני זוכר. ומה שאני זוכר הוא מתוך הספר "זו ארץ זו?", שנכתב על ידי חבורת ניקוי ראש ואוייר על ידי דודו גבע ב-1975, מעט לפני הסדרה המופתית. בספר מופיע פוסטר נלעג לזמר יווני טיפוסי בשם אנטיוכי (אנטי) סיפיליס, והשיר שהודבק לו שם הלך כך:
"קאזו קאזו אוקמוטוס
יאסו יאסו בנדרנייקה
אופלה אופלה אופלטון
יאסו יאסו בובטרון"
בטקסט המצורף, מתוודה הזמר היווני על שיריו שבאים מכאב: "אם אני עצוב זוהי מנגינה עצובה, ואם אני שמח, אז שמח". כי כך בעצם התייחס הציבור ה"צברי", האליטות בהתהוות, לכל נושא הזמר הים-התיכוני, וספק אם שם לב בכלל לזמר המזרחי, שהחל את דרכו באותה תקופה, ולדעתי - למעט השפעות בתזמור ובכלים - לא ממש ינק את השפעתו מאריס סאן. הגנרלים והבוהמה, שנהגה להתענג על המוזיקה היוונית, לדברי גבאי, לא היו שונים בעצם מרוקדי השולחנות האשכנזים בפלאקה עשרים שנה אחר כך. זה היה פשוט קטע שנעים היה ללעוג לו ולשתף עמו פעולה במעין פטרונות שלא הלכה מאיתנו גם היום.
אלא שלאריס סאן היה צד נוסף ואותו מציינים כולם: הנגינה בגיטרה, שהשפיעה מן הסתם על פוליקר ויהודה קיסר ועל עוד נגני גיטרה מזרחיים שאימצו את הפריטה הבוזוקית על כלי חשמלי. למעשה, באותה תקופה שיכלל גם חיים רומנו צליל דומה ונועז לא פחות במסגרת ה"צ'רצ'ילים", כך שההשפעות לא היו ייחודיות לאריס סאן. מה שבכל זאת הפתיע אותי תמיד בקשר לצליל הגיטרה שלו, היא העובדה שהיה לה גוון פסיכדלי ברור שנבלע במחיאות הכפיים והעליצות הכללית. מאחר ורוב האנשים שמקיפים אותי הם מעין אנציקלופדיות רוק מהלכות, אני נוהג לפעמים להשמיע להם טראק גיטרה של אריס סאן במנותק מהשירים עצמם, ונהנה לראות אותם מתפתלים כשהם זורקים לחלל שמות של כל הרכב פסיכדלי אפשרי, עד שהם נאלצים לוותר בשיניים חשוקות ולהודות שלא יכול להיות. אז כן, יכול היה להיות. והבוז שרחשו לאריס סאן, כמו לרוב המוזיקאים היווניים והמזרחיים באותה תקופה, מקבל היום שיכתוב היסטורי נאה. אם יש צדק אז הוא נעשה, ואם זה אריס סאן, כבודו האבוד הושב, וכולנו שמחים ו"נשרפים בכפיים".

עכשיו, לגבי "הוויינס"

בימים אלו, כאשר עיתונות הרוק לא יודעת את נפשה מאושר לרגל סיבוב ההופעות המתוקשר של הסטרוקס והווייט סטרייפס, מגיחים לפתע גאונים תורניים חדשים, והפעם מאוסטרליה. האלבום "Highly Evolved" של "הוויינס" (VINES) זוכה לכל סופרלטיב אפשרי - החל מהשוואות לקינקס ול"מי" ועד ל"נירוונה". בדרך כלל, הצורך המעיק של עיתונאי רוק למצוא גיבורים חדשים כל שבוע מצליח לעצבן אותנו (אנחנו, להזכירכם, עם שרה'לה שרון), אבל כאשר מתפוגגים ענני החשדנות, מתברר כי הגויים הרעים הצליחו לנפק פעם נוספת רעידת אדמה מוזיקלית משובחת. לא מדובר בנונשלאנטיות של הסטרוקס ולא בראשוניות החשופה של הווייט סטריפס, אלא בהרכב שנשמע כאילו היה שם תמיד, לכל אורך ההיסטוריה של הרוק. כי בכל דור ודור צצה לה להקה שעושה מוזיקה שאפשר בפשטות לקרוא לה טובה. שירים כתובים היטב, מגוונים, שליטה נפלאה הן בשירי פופ שקטים והן ברעש כובש וסוחף. צדקו המבקרים שאיתרו ב"וויינס" איכויות כתיבה של "הקינקס" עם רוח הנעורים של "נירוונה". אין חדש בריפים וגם לא בקצב, הגיטרה מזכירה לפעמים ימים רחוקים, כמו בשיר מס' 7, "Country Yard", שנפתח בריף הידוע של "פולחן הצדפה הכחולה" מאמצע שנות השבעים, ובשירים השקטים אכן נחה על הבחורים מאוסטרליה רוחם של ריי דייויס ופיט טאונסנד, אבל "קוזי פאן טוטי", אני מתפלל שהאלבום הזה לא ייהפך ליציאה חד-פעמית, כי הוא ממש דורש המשך, וכמעט לא הוגן שהוא מסתיים לו סתם כך. אם זה היה תלוי בי, הייתי מבקש שיהיה לפחות אלבום כפול, כמו אלבום הבכורה של המאניק סטריט פריצ'רס. אבל בינתיים, עד שהנס הזה יתרחש , זהו אחד מאלבומי הרוק המומלצים של הקיץ. לא להחמיץ.

גם למכוערים מגיע

במאמר תמוה באתר יאהו מנסה הכותבת נקסה מומבי מודי (כך במקור) למצוא את עתיד מוזיקת הנשים האמריקאית ביוצרות חדשות מטיפוס הסינגר-סונגריטרס. מישל בראנץ', ונסה קרלטון ואבריל לאבין (Lavigne) הן התשובה הנוכחית לבריטני, כריסטינה וכל הכוכבות הבובתיות של השנים האחרונות. לעומתן, היוצרות החדשות, צעירות בנות עשרים מינוס ופלוס, לא משווקות את עצמן כבובות סקס מלאכותיות, אלא כיוצרות רציניות. השירה שלהן, על גבול הקאנטרי-פופ, עוסקת בדבר עצמו - במוזיקה, ולא בתדמיות או בשיווק מסחרי אגרסיבי. אלא שהכותבת עם השם המלבב הנ"ל שכחה להתבונן בתמונות של הנערות החדשות, והן - הפלא ופלא - יפות, מטופחות ולבושות, אולי פחות חושפני מהבובות, אבל בהחלט לא נראות כמו ג'וני מיטשל וטרייסי צ'פמן.
למעשה, הן מחזקות את התיאוריה ששאלתי מהמחזאי-סופר בן אלטון לפני מספר טורים, שכיום אין למכוערים שום סיכוי למגה-הצלחה. הם יכולים להיות מוערכים אמנותית, אבל הפוסטרים שלהם לא יקשטו שום חדר של מתבגר/ת. האם הייתה יכולה היום לקום טרייסי צ'פמן חדשה? סביר להניח שלא; אפילו אלניס מוריסט הקדימה למזלה את הבובות, ולא משחזרת את ההצלחה ההיסטרית מאז (ובעצם, בזמנו היה לה לא מעט סקס-אפיל). ואולי זה פשוט הליך מסחרי קפיטליסטי, וכפי שטוענים האנטי-גלובליסטים באדיקות, כיום אין כמעט מקום ליוצר פופולרי שאין מאחוריו מערכת כלכלית משומנת שתדחוף אותו/ה כמוצר נוצץ ומבריק. בכל מקום, חוץ כמובן מישראל; שרה'לה שרון, אתם יודעים.