המשיח התורן

במרכז פתח תקווה קיימת "כיכר המייסדים", שבמשך שנים כונתה בפי הילידים: "כיכר המיואשים". על ספסלי האבן בכיכר ישבו תמיד בטלנים ושיכורים, שהעבירו את ימיהם בשתייה ובאפס מעשה. עד שלימים שופצה והתייפתה הכיכר, והמיואשים התפזרו למקומות אחרים.
נדמה שגם מפלגת העבודה, אותה כיכר מייסדים של המדינה, הפכה ל"כיכר המיואשים". מצב הרוח במפלגה כל-כך קשה, עד שמספיק להיות איש נחמד, מוכשר וסימפטי מחיפה, כדי להיות מועמד רציני להוביל אותה בבחירות הבאות. וגם אלוף לשעבר, בשביל הרקורד.
עמרם מצנע פופולרי בקרב מצביעי העבודה לא בגלל עמדותיו הפוליטיות או תוכניתו המדינית, אלא משום שהוא היחיד שעוד לא נמאס לראות אותו. שהחשיפה בטלוויזיה טרם שחקה אותו עד דק. אמנם כן, כבר אין כוח לשמוע את חיים רמון המחייך-מדי, ואי אפשר לשמוע את אברום הרהוט-מדי, ואין חשק להתעצבן מיוסי ביילין הצונן-מדי, וממש רחמנות לשמוע את שמעון פרס המרוט-מדי, שלא לדבר על פואד המותש, שלא יזיקו לו כמה ימים טובים של שינה בריאה. ואל תזכירו לנו את ברק. כולם נשמעים כל-כך מיואשים ומייאשים, שרק צריך לבוא איזה מצנע חדש, או עמי איילון טרי, או כל תת אלוף במיל' ומעלה הפנוי להובלה, כדי שחברי העבודה ישאו אליו עיניים עורגות. הנה הנה משיח בא.
מצנע הוא מבחירי הבנים של "ארץ ישראל הישנה והטובה", "מלח הארץ" ושאר הכתרים שהפוליטרוקים הכתירו בהם את עצמם. הוא צבר, אשכנזי, גנרל. אין פלא שהאדמו"ר יצחק בן-אהרן תומך בו. מצנע הוא הרי הבן יקיר לי של האנשים שעדיין חשים כי לקחו להם את המדינה וגם את המפלגה, שהעם טעה. הוא יעיר את היפהפייה הנרדמת וישחרר את המפלגה מידי שוביה. הנוסטלגיה של המפא"יניקים, שהיתה אמורה לבוא על סיפוקה בערב שירי גבעטרון, התחילה לעלות על גדותיה וגם על העצבים. הם באמת מאמינים שאם רק ניתן להם לעבוד, הם יעשו לנו יופי של מדינה. שהרי הכל פתיר, ואם רק נוותר וניסוג, הכל יהיה יותר טוב.

יונה טורפת

מצנע, כמו עמי איילון, כמו אמנון ליפקין-שחק, יוסי פלד או שאול מופז, הוא מאותה חבורה שישראלים רבים נושאים אליה עיניים, עד לאכזבה הגדולה. המדים מיטיבים עימם, ואפילו חופשת השחרור של האלופים הללו מעניקה להם כמה שעות של חסד. הם מרואיינים טובים ובמידה, הם קמוטי-מצח, מקרינים סמכותיות מאופקת ושקטה. או-טו-טו הם יתיישבו ליד הפסנתר ואצבעותיהם המלומדות-מלחמה יפרטו סונטה קסומה לאור הירח. לרגע נדמה שהם רק יתנו פקודה, וישובו אלינו ימי התום.
אלא שהחיים מסובכים יותר לרוע המזל. לקראת בחירות לא מספיק להיות נחמד, אלא צריך להיות בעל השקפת עולם פוליטית, שיש לה סיכוי להתקבל גם על הדעת וגם על דעת הרוב בעם.
מפלגת העבודה ניצחה בעשור האחרון פעמיים בבחירות בעת שבראשה עמדו גנרלים שעשו פרצוף של ימנים: הרמטכ"לים רבין ב-92' וב-99'. המצביעים שהעבירו את הצבעתם מהליכוד למועמד העבודה עשו זאת רק משום שסמכו על כך שבראש המפלגה לא עומד שמעון פרס או איזה שמאלן שמחפש רק לסגת, אלא ביטחוניסט שמוכן לוויתורים מדיניים רק אם אין ברירה. מובן שמיד אחרי הבחירות ראשי הממשלה מהעבודה חתכו שמאלה חזק והמיטו עלינו אסונות כבדים. מאוסלו ועד קמפ-דיוויד.
ומצנע? הוא בעד פינוי חד-צדדי של התנחלויות. נסיגה תמורת כלום. יוסי ביילין מזוקן, שאפילו לא מתחזה לימני. מי ממצביעי שרון יצביע בעד יונה טורפת לראשות ממשלה? שישיג את הקולות שלו ממרצ.
אבל בכיכר המיואשים של העבודה מחפשים מטאטא חדש. שיהיה חצי-קוסם, חצי-משיח, בחור טוב משלנו. מישהו לרוץ איתו.

אריה, שפן וחברים

אברום בורג אולי יתמוך בעמרם מצנע לתפקיד יושב-ראש מפלגת העבודה. השאלה היא האם בורג המנוסה יעשה זאת כדי לשלוט במצנע הטירון הפוליטי, או שהוא פשוט איבד את התיאבון ואינו רוצה להיות בעצמו ראש המפלגה. יש להניח ששועלים ואריות פוליטיים רבים ומנוסים ינסו להתלבש על מצנע ולהציע לו את קרבתם.
אריה ושפן נכנסים למסעדה. השפן מזמין שתי מנות חסה. "ומה עם החבר שלך?", שואל המלצר.
"הוא לא רוצה כלום", אומר השפן.
"מה יש? הוא לא רעב?", שואל המלצר.
"תגיד לי, אם הוא היה רעב אתה חושב שהייתי יושב איתו כאן?", עונה השפן.