לימור לבנת של הפופ הישראלי

השר לתרבות וספורט מתן וילנאי ביקש השבוע ממשרדים ממשלתיים להעניק מתנות חג מההיצע הקיים של תרבות ישראלית: מספרים ועד דיסקים. "האור והצל", הדיסק החדש של סאבלימינל והצל, יכול להיות מתנה מושלמת לוועדי העובדים ברשויות המקומיות ביו"ש. פעם, לפני בערך עשור, כתבתי סיפור הזוי בירחון המנוח "פוליטיקה" שעסק בכוכב הרוק הימני הראשון. לפי התפתחות העניינים זה היה צפוי כבר מזמן, אבל למעט ריקושטים דלים לא צמח כאן כוכב ימני משמעותי, ומעניין שאלו שהסתפחו למחנה הימין היו גם חלוצים בתחום ההיפ-הופ (נייג'ל האדמו"ר, למי שזוכר). ההיפ-הופ הוא סגנון חמקמק, אבל בעל טווח אפשרויות בלתי מוגבל. אפשר להיות גאנגסטה-ראפ, אבל גם היפי שוחר שלום בדמות "ארסטד דיבלופמנט"; הוא יכול להיות רומנטי נוסח אל.אל. קול ג'יי, או קרבי כמו פאבליק אנמי; ערס כמו פאף דדי, אנרכיסטי כמו אאוטקאסט, מוזיקלי על סף הג'אז המודרני כמו מיסי אליוט, והרשימה אינסופית.
גם בארץ הסצינה נעה ממחתרת פלסטינית נוסח תאמר נאפר, שאנטיפים למחצה כמו מוקי והדג נחש, וראפרים מודרניים בעלי מודעות כמו חלוצי החלל. סאבלימנל הוא בהחלט המרכז הבטוח בעצמו, מעין אבן שואבת לכשרונות קהיליית ההיפ-הופ ובעל מעמד של כוכב שמאחוריו חברה מכובדת (הליקון), מוזיקאי שמושמע ברדיו ומוכר דיסקים. סאבלימינל והצל, הצמד שמשיק עתה את האלבום השני, הם בהחלט התופעה היותר מעניינת בסצינת הפופ הישראלי המתפתחת. יש משהו מטריד בעובדה שאנחנו יכולים לנתק כמעט כל מוזיקאי מהדעות הפוליטיות שלו (למעט אביב גפן, ואולי גם אותו) ולשפוט אותו בזכות היצירה, אבל מתקשים לעשות כן עם סאבלימנל. איכשהו עוד לא הצלחנו להפנים את החיבור בין פופ לבין דעות ימניות קיצוניות, בעיקר משום שהפופ המודרני נולד על גבו של הליברליזם האמריקני החדש. זה אולי יכול להתאפשר באירופה עם להקות פאנק פאשיסטיות, אבל כאן החיבוק האוטומטי בין רוק לשלום ואהבת האחר הוא כה טבעי, שהדעות הימניות הבוטות של סאבלימינל צורמות לנו עד כאב.
סאבלימינל, מצדו, מצליח להרגיז היטב ועושה זאת טוב מדי מכדי שיתעלמו ממנו. הקו בו הוא נוקט מתחילת הדרך מבטיח עניין וחוסר אדישות, ומעניין שדווקא גל אוחובסקי, שיצא לפני מספר שבועות בקריאה לשים לב לתופעה המסוכנת לדעתו, מצוטט בקומוניקט של סאבלימנל והצל, במשפטים שבהחלט הוצאו מהקשרם, במעין התרסה, כלומר פשוט הפכו את המקלל למברך ובא לציון גואל. לדיסק המושקע והמפואר צורפה שרשרת עם מגן דוד, למען הסר ספק במה מדובר, והוא נפתח בהמנון אפוקליפטי שכולו גאווה ציונית וזקפה לאומית. גם ההמשך לא נעדר ביטויים קשים שעוסקים באינתיפאדה, בהסכמי אוסלו הכושלים (לדעת השניים), במצב הביטחוני הקשה, וכמובן בהתרברבות הראפרית העצמית המקובלת.

סאב ופאף

אלא שהדיסק הזה, לבד מהיותו חסר חמלה ולאומני במובן הצר מדי של המילה, הוא סוג של מיינסטרים מובהק, מעין פאף דאדי לישראלים. פאף דאדי (פי דידי בימינו), למרות היותו הבינוניות בהתגלמותה, אינו מילה גסה כל כך כמו שנוהגים להשמיץ. וגם סאבלימינל יודע לכתוב, להגיש ולהפיק פופ קליט ועשוי היטב. שני המאורות פאף וסאב יודעים כיצד ללכוד את תשומת הלב והאוזן. ההפקות גדולות מהחיים, שלל האמנים המשובצים בדיסקים שלהם מכסים על הראפ השגרתי ומעניקים לשירים נפח וצבע. אצל פאף זו פיית' אוונס עם הקול האדיר, אצל סאב אלו רון שובל, סיוון, ושלל קולות יפים. אצל שניהם המקצבים כמעט ולא משתנים, וסאב גם נוהג להשתמש בקלישאות חבוטות כמו שימוש במשיבון (הוא קורא לזה בוודאי מזכירה) ובקריין שמלווה את הדיסק לכל אורכו (74 דקות ארוכות מאוד).
למעשה הניצחון הגדול של סאב הוא היכולת להפתיע ביחס הנועז שלו למיינסטרים. כי את הצלילים הלא מרגשים הוא מצליח למלא בתוכן דחוס ונוקשה, לא מתפשר לשניה על מה שיש לו להגיד, ולא מותיר מקום לספק בדבר הרלוונטיות שלו למצב. חוסר הניתוק מהמציאות כמעט תמיד מלווה בסוג של רדיקליזם מוזיקלי - כך היה מראשית ימי ההיפ-הופ ועד היום. מסוחרי הסמים עליהם שר גראנדמאסטר פלאש ב-1983, ועד לחוויות הרחוב של ג'יי-זי ו-וו טאנג קלאן. קחו למשל את הליווי האינטנסיבי והמבריק של "חלוצי החלל" למחאה שהם מתמללים, לעומת כל שיר נוקב ואכזרי ככל שיהיה של סאב, ותראו עד כמה הוא משכיל להתל בשיפוט שלנו. השירה תמיד מלודית, עם נופך מזרחי חם ומלא רגש, כשהקול החלול והקשה של סאב מצליף בין לבין, לא נותן לנו לחמוק מהמסר גם כשהמלודיה המתקתקה מאפשרת לנו אתנחתא קלה ממנו.
אני רוצה להדגיש שלמרות שמשתמע מהכתוב שאני אולי סולד מהדעות המוצגות בדיסק הזה, אני עדיין חושב שמדובר ביצירה בעלת משמעות רבה, ודי שמח שהזירה המוזיקלית המיינסטרימית - שנודעת כאן בעיקר באימפוטנציה הפוליטית-חברתית שלה - מקבלת לשורותיה אמן מעורר מחלוקת, ולא רק בכתבות פרומו עיתונאיות שנועדו לעודד מכירות, אלא ביצירה עצמה. גם הסינגל הראשון של הדג נחש מתוך האלבום החדש שלהם לא מנסה לברוח למחוזות אהובים על כותבי פופ ישראליים ועוסק באבטלה, עוני, מעמדות - לא משהו שאהוד בנאי או נושאי המגבעת לא עסקו בהם בעבר, אבל בהחלט שינוי מרענן לכל מה שקרה מאז שנושאי המגבעת התפרקו ואהוד בנאי החל לשמור שבת.

בלב הממסד, אבל באופוזיציה

אם הייתי משווה בין הסאב והצל לפוליטיקה הישראלית, הרי שהם מזכירים לי יותר מכל את לימור לבנת: גם שכשהיא נטועה בלב הממסד, היא נראית ונשמעת כאילו היתה אופוזיציה תמידית, והיא כל כך משכנעת שאפילו נשים בעלות מודעות חברתית מובהקת נוטות לראות בה חלק מהן, בעוד שהיא מייצגת, למעשה, אידיאולוגיה חסרת רחמים וחמלה, נוקשה וצרת אופקים. גם סאב והצל, למרות הכשרון הגדול, אינם יכולים לעמוד נקיים עם יצירתם המוזיקלית בלבד, ובדומה ללימור נטועים חזק מדי בממסד מכדי להיראות נערים בועטים, ועדיין משדרים זאת ללא הרף. מה שהם אומרים בעצם אינו שונה ממה שהאיש ברחוב אומר, אך מנקודת ההתייחסות שלהם זה נראה נועז ביותר ויוצר הזדהות עם מה שמוגדר בעצם כחשיבה הלאומית המרכזית, ולא כרדיקאליזם מעורר מחלוקת.
אמנות ומוזיקה, בפרט בגדולתן, נקשרות בדרך כלל לחופש, תמיכה והזדהות עם החלש והשונה, ומלחמה בגזענות ובצרות האופקים. נכון, צריך להפריד בין דעות ליצירה, ומי שמעריץ את ניל יאנג אבל מתקשה להתמודד עם השמרנות הרפובליקנית שלו, או מוכן למחול לוואגנר בשל היותו גאון ולפרדיננד סאלין, הנאצי האנטישמי, בשל היותו ענק ספרותי, עדיין חש אי נוחות מהדעות שהם מייצגים. אולי סאבלימינל והצל מבטאים את הדעות הרווחות כיום בציבור, ואולי הם יוצרים טובים בתחומם, אבל בגדול הם די מסריחים. ואם הם בעצמם מתגאים במה שהם מכנים ההמנונים הפטריוטיים שלהם, אני מכיר כמה כותבי המנונים לאומיים לא פחות דגולים, שעשו זאת בשם פטריוטיות שדוגלת גם בחופש ואהבת הזולת.