גם אביב גפן פודל לא קטן

סערת הזוטא שעורר הטור האחרון היתה, מסתבר, רק חלק ממתקפה כוללת של אנשי ימין שמצאו לעצמם אליל חדש בדמות הראפר הלאומי הראשון סאבלימינל. ניסן שור מ"וואלה", שהעז גם הוא לבטא דעה לא פופולרית בימים אלו בכל הקשור לזיקפה לאומית נכונה, הותקף חזיתית, ובמכתב ההסבר שלו הפליא, לדעתי ולשמחתי, לעמוד על ההבדלים בין מה שסאבלימנאל מכנה שירת מחאה לבין מה שגם אני מכנה שירת שינאה.
אני לא כל כך מעוניין להטריח את הגולשים בעוד צרור הסברים, אבל בכל זאת יש מקום למספר הבהרות. ראשית, מוכרחים להדגיש כי בניגוד למה שרוב המגיבים חושבים, שהשנאה אינה אקסקלוסיבית לימין. גם השמאל חוטא בשינאה ובטיפשות , ומי שטרח והזכיר לי את יפה ירקוני אינו צריך לעשות כן, כי השטויות שהיא אמרה מקוממות לא פחות מאלו של סאבלימינל. אביב גפן גם הוא פודל לא קטן לצורך העניין, ומחאת הסלון שלו נעשית מעמדה נוחה ביותר. למעשה, אולי היחיד שאינו פוחד לעמוד על דעתו ודעותיו הוא גידי גוב, והוא גם בין היחידים שמצליח לעבור את זה בשלום - אם כי גוב נוקט עמדה בהתבטאויות שמחוץ למוזיקה שלו, ולא במוזיקה עצמה.

אמנות לטובת משטרים חשוכים

ההיסטוריה של תרבות המערב ידעה הרבה יוצרים מוכשרים שגייסו את האמנות שלהם לטובת משטרים חשוכים. תנועות שלמות כמו זו הפוטוריסטית (שנות העשרים של המאה קודמת) היללו ושיבחו את ההדר והנשגב שבמלחמה כביטוי ליצרים היותר נעלים של הנפש האנושית, והפכו במהרה לתומכי משטרים פאשיסטיים (ובגירסה הסובייטית - לתומכי הקומוניזם בשעותיו היותר נפשעות). הדורות הבאים ידעו לנפות את הפן השלילי בתנועות הללו וסיננו לעצמם את האלמנטים היצירתיים ואת כלי הביטוי המרשימים ואף ידעו להעריך אותם תוך איזכור מחוייב המציאות של ההקשרים ההיסטוריים המעיקים של התנועות החשובות כשלעצמן מבחינה אמנותית. אפשר לסלוד ממשורר גדול כמו עזרא פאונד, שבגד בארצו, ארה"ב, בזמן מלחמת העולם השניה, אבל קשה להתעלם מתרומתו לשירה האנגלו-סקסית; אפשר להזדעזע משירתו שטופת הדמים של אורי צבי גרינברג, אבל היא מתעלה לגבהים שהלשון העברית מרכינה בפניהם את ראשה בתודה עד היום. משה שמיר של ימי התמיכה בסטאלין אינו פחות טוב ממשה שמיר של ארץ ישראל השלמה, ובכלל, השאלה החשובה באמת היא האם יש לסאבלימינל או לאביב גפן או ליפה ירקוני איכות אמנותית שעומדת בפני עצמה, במנותק מהפרובוקציה והמשנה הפוליטית.
סאבלימינל פועל בשירות הגישה הימנית קיצונית, תמיכתו בעמדת הממסד היא לגיטימית, וכפי שאף ציינתי - בהחלט מעניינת בתוך הנישה בה היא פועלת, שבאה מתוך מחאה של האפרו-אמריקאים נגד הלבנים, שדיכאו אותם משך 200 שנה. היא גם מעניינת משום שצריך להתאמץ כדי לזכור מתי עורר מוזיקאי ישראלי עכשווי מחלוקת כזו, וסאבלימינל בהחלט עורר את תגובות וסיפק חומר למחשבה, ועל כך אני מכיר לו תודה. אבל - והאבל הוא גדול - זו חוכמה קטנה מאוד להיות שופרו של העם ולעודד לקיצוניות יתר. גם הטפה לשינאה היא סוג של יצירה לגיטימית במשטר דמוקרטי, אבל פשוט מצער שהקונפורמיזם הזה לא חותר לשום מקום מאשר לעוד שנאה. אין לו תשובות לכלום, בטח שלא למצב, ושירת הלהיכנס-בהם שמקוממת אותנו כל כך בשירה הפלסטינית הלאומנית נשמעת לי גרועה באותה מידה. נוח לנו להזדעזע מההטפות הרצחניות של הלאומנות הפלסטינית אבל מותר גם לחוש סלידה מאותה גישה כשהיא מושמעת בצד שלנו.
אני משאיר לכם את ההחלטה, ובהחלט חושב שיש מקום לכל דעה - גם לשלי, שמביעה צער וחוסר הסכמה מוחלטת עם התלהמות מאוד לא מחאתית בעיני של מוזיקאי שבא מסיגנון בעל משמעות כה חריפה בכל הקשור לאנטי-ממסדיות. ואם האדם הלבן - במקרה זה סאבלימינל - החליט לצעוק את צעקתו, שיצעק.

ובינתיים, בלונדון...

הכל בסדר, תודה ששאלתם. הקרנבל בנוטינג היל עבר הפעם ללא הרבה נפגעים והריח המתוק והירקרק שריחף באוויר ועירפל את החושים של מיליון לונדונים שבאו לחזות בסאונד סיסטמים מחרישי האוזניים שהרקידו את הרחובות השכיח למספר ימים את הצרות מבית. רחוק משם, ברדינג, בוססו כרגיל צעירים נלהבים בבוץ המסורתי וחזו בוויזר, בסטרוקס, באיחוד של ג'יינס אדיקשן ובעשרות להקות צעירות ומובילות. אני העדפתי את סניור קוקונאט, אחד מהשמות של אוה (UWE) שמידט, שהוא גם חלק מ"פלנג'ר" וגם "אטום הארט". שמידט - המצאה של גרמני שנראה כמו מדען מטורף, המתגורר בצ'ילה והפרויקט הזה חלק משלל הפרויקטים בהם השתתף בעשור האחרון - הוא הרכב של שבעה מוזיקאים דניים מוכשרים בטירוף וזמר מוונצואלה שנראה כמו אנטוני פרקינס ב"פסיכו", כולם עושים גירסאות כיסוי לאטיניות לשירים של קראפטרווק.
על פניו זה נראה ונשמע כהברקה מדהימה. במציאות של ה"ג'אז קפה" בקאמדן, זה היה חביב ומרקיד והצטיין במוזיקליות ושליטה נפלאה ברזי הממבה, הצ'ה-צ'ה-צ'ה והקליפסו, אלא שאחרי שהפרנציפ הובן זה הפך, לכל היותר, למסיבה חביבה. לא הצטערתי שהחמצתי את הקור והבוץ של רדינג (הגיל, הגיל), אבל היה מצוין להתרפק פעם נוספת על הצמד הגרמני הזה, שהודות לו הגיעה המוזיקה האלקטרונית למקום בו היא נמצאת היום, ואולי איפשרה גם להבין שהתקיעות הנוכחית המסוימת של האלקטרוניקה מביאה יוצרים מוכשרים כמו שמידט לחפש אפיקי הבעה חדשים. כי אחרי הכל, גם תזמורת של שמונה אנשים - כולל זמר ומדען מטורף - לא מצליחה לשחזר את מרבדי הצלילים הפשוטים והשלמות הטוטאלית של קראפטוורק, אלא באמצאות הליכה למקום הרחוק כל כך מהנוקשות הרובוטית של הצמד (ואחר כך הרביעיה) מדיסלדורף. לפחות גם הם נראו ונשמעו כמו פוצים צפון אירופאיים; מי יודע לאן זה היה הולך עם תזמורת קובנית אמיתית. ובכל זאת, מי שחפץ בבידור נטו ובבדיחה מוזיקלית חביבה מוזמן להקשיב להם ברשת, הם מצויים שם בשפע.
בשבוע הבא (כדי שלא אשכח) - על עוד גאון היפ-הופ ששכחנו השנה, ולמי שיש בחגים תוכניות לבקר בלונדון - ביקורת חנויות דיסקים חדשות ומפתיעות, בעיקר למי שחסך את שארית כספו לטיסה ומחפש מציאות, כי יש כאלה, גם בשער של למעלה משבעה שקלים ללירה שטרלינג.