נשארנו במערבון

הרבה מאוד אקשן היה ב-NBA הקיץ, אבל הדבר החשוב ביותר הוא אולי זה שלא קרה: המעבר של טים דאנקן לאורלנדו. עם כל הכבוד לגראנט היל וטרייסי מגריידי, שאכן הופכים את הקבוצה של דוק ריברס מההפתעה של העונה שעברה למועמדת רצינית השנה, דאנקן היה האיש שהמג'יק רצו באמת. בשבילו הם ביצעו את מכירת החיסול, שפינתה להם מקסימום כסף מתחת לתיקרת המשכורות. בשבילו הם הכינו קבוצה, מאמן ועיר כלבבו.
אלא שדאנקן הוא חומר אחר. הוא נשאר שנה רביעית בווייק פורסט, כי לימודים ואווירת מכללה נחשבו בעיניו יותר מאשר לקפוץ על הכסף שנה קודם. והוא נשאר בסן אנטוניו, השוק הכי קטן באנ.בי.איי, כי נאמנות לקבוצה ולחברים ואולי אפילו הצלתה של העיר מאיבוד הקבוצה המקצוענית היחידה שיש לה נחשבו בעיניו יותר מהכסף והאפשרויות של פלורידה. רוב השחקנים האחרים היו הולכים, ואף אחד לא היה מגנה אותם. דאנקן נשאר, ועכשיו אורלנדו היא עוד קבוצה טובה, שאולי אפילו תהיה הכי טובה במזרח. אבל עדיין לא יריבה אמיתית ללייקרס.
דאנקן הוא היחיד בליגה שיכול לתת פייט למפלצת, שהשליטה את רצונה על הליגה בעונה שעברה. שאקיל היה דומיננטי ברמה ששום סנטר לא הציג מאז וילט צ'מברליין, ו-ווילט חיכה הרבה שנים לאליפות הראשונה שלו. יחד עם היל או מגריידי וצוות הלוחמים של ריברס אפשר היה לבנות סביב דאנקן את התשובה המזרחית. מכיוון שזה לא קרה, ומכיוון שאלונזו מורנינג יחמיץ את העונה כולה (עד שנודעה מחלתו נראתה מיאמי כקבוצה החזקה ביותר בפלורידה ובמזרח כולו), אין כרגע במזרח אפילו שחקן פנים אחד שיכול לשאול את שאקיל שאלה, שלא לדבר על לענות. תוסיפו לזה את העובדה שאינדיאנה פירקה את הצוות שזכה באליפות האיזור, והניקס הצליחו איכשהו גם להעיף את פטריק יואינג וגם לא להתחזק, ופעם נוספת האליפות תוכרע ממערב למיסיסיפי. הניחוש המקובל הוא שפורטלנד, שהוסיפה שרירים ונסיון עם שון קמפ ודייל דיויס, היא המועמדת הראשונה במעלה לנשל את האלופה, ואחריה סן אנטוניו, אם תצליח להישאר בריאה עונה שלמה. אבל הניחוש הכי מקובל הוא שהלייקרס רק התחילו.
האלופים השתפרו, באותו מובן שפרנק ליידן, המאמן השמן של יוטה בשנות השמונים, השתפר לאחר שעשה טרייד גדול עם דטרויט. "רבותי", אמר ליידן לעיתונאים, "היום ירדתי 110 קילו. נפטרתי מאדריאן דנטלי". פיל ג'קסון איבד את הקילוגרמים של גלן רייס, שהעיקו על הלייקרס לא מפני שרייס איננו שחקן מוכשר, אלא מפני שהוא לא הסכים לקבל את מרותו של ג'קסון. הוראס גראנט, שלא תמיד ראה עין בעין עם ג'קסון בימיהם בשיקגו, מגיע כדי למלא את החור ליד אוניל בעמדה מס' 4. בפעם האחרונה שהם שיחקו יחד זה היה באורלנדו, שהגיעה אז עד סידרת הגמר. זה היה מזמן, כששאקיל עוד היה בן תמותה רגיל.
ועדיין, הגרעין של האלופה פותח את העונה הזו זקן בעוד שנה. שאק וקובי צעירים וחזקים, אבל הארפר וגראנט סוגרים כמעט חמש עשרה שנים בליגה, והשאלות לגבי קליעה מבחוץ מתחזקות בהעדרו של רייס. ג'קסון, שהוא הבוס הבלתי מעורער בלייקרס היום – לא רק שג'רי ווסט פרש, אלא שהרומן בינו פיל לג'יני באס, בתו של בעל הבית, עושה אותו ליורש הפוטנציאלי – יצטרך לשלוף שוב קסם מהכובע. אחרי שבע אליפויות, אף אחד לא מהמר נגד זה.