הביטלס והמי - להתאחד בבקשה

סאבלימינל היפ-הפ לו במצעד האהבה והחיים נמשכו להם כרגיל, מפנים מקום לאנשים שאומרים "אמרנו לכם" ומתכוונים להצלחה המפתיעה של ה"ווייט סטרייפס" בטקס פרסי ה-MTV האחרון. אנחנו, כאן במקום מרבצנו הנוח בכורסה, לא אמרנו מעולם "אמרנו לכם" ולכן גם לא תשמעו מכאן מילים אוהדות במיוחד. להקה נחמדה, נכון; גימיק מוצלח, נכון; מוזיקה? טוב, בסדר. Next.
דיסק חדש ל-QOTSA, שהם "קווינס אוף דה סטון אייג'". מי שהיו השם החם של העיתונות הבריטית בשנת 2000 חזרו עם אלבום שלישי במספר, "Songs For The Deaf”, בו צירפו לכאוס השחור שלהם את דייב גרוהל, לשעבר המתופף של נירוונה וכיום מנהיג ה"פו פייטרס", ואת מארק לנגאן מ"הסקרימינג טריס", והעלו את רוק הגיטרות כיתה, דרגה, שלב, מעלה. מזג האוויר מעולם לא היה כה בלתי צפוי כמו זה שחווינו השנה, ו"הסטונרס", העניקו לו פסקול נצחי.
אין ספק שמילים כמו "הדוק" מעלות תהיות לגבי המושג הזה שמבקרי רוק אוהבים לעשות בו שימוש, ועיתונאים כלכליים כלל לא (התקציב השנה הדוק מתמיד?), אבל אם נחליף את ההדיקות בלכידות רעיונית, מוזיקלית, אנרגטית, אידיאולוגית, נקבל את 15 הקטעים המושלמים למדי שמרכיבים את "Songs For The Deaf". אומרים שהשימוש במדבקת האזהרה שמוצמדת לאלבומים, בעיקר היפ-הופ ורוק אכזרי במיוחד, מיותרת; הרי "הסטונרס", שכל עיסוקם בסמים מוות, אובדן וכאוס, גדולים על המדבקות האלו, ולמעשה הן קטנות עליהם. מעולם לא היה קל כל כך להצביע על אלבום ולומר: כן, ככה צריך להישמע רוקנרול. לזה התכוונו אדי קוקורן וג'ין וינסנט כשהתרסקו עם האופנוע של אדי; זה מה שרצו ליטל ריצ'ארד וג'רי לי לואיס, כשבחרו בשיגעון כאלטרנטיבה היחידה לחיים המשעממים בעיירות הקטנות. אם הייתי מנסה להיסחף עוד קצת, הייתי אומר שהרקע המדברי של צמד המייסדים של הסטונרס, ניק אוליוורי וג'וש הום, משמש להם מצע נוח לחיבור מוזיקת הגלישה הראשונה למדבריות. הרמוניות לא מתקתקות על רקע התופים הכי יבשים של דייב גרוהל והגיטרות היפות והסוחפות ביותר שאפשר לשמוע, והן לא טראשיות וחשופות וראשוניות כמו הגיטרה של "הווייט סטרייפס", הם פשוט הגיטרות של האח הגדול של הבוגר הראשון במשפחה, שהלך סוף סוף לקולג' והצליח לסיים בהצלחה, אחר כך דפק לעצמו את הראש והחיים, אבל איך שהוא יודע לשיר, אח, איך הוא שר. ראש השנה כבר בפתח והימים הנוראים כבר כאן בבית.

סי-לו: התקווה השחורה של ההיפ-הופ

אחרי שהספדנו את ההיפ-הופ ונטפלנו לאחינו השחורים - מנסים לחלץ מהם מעט מקוריות שניה לפני שהם הופכים לליצני MTV ומפקירים את הזירה לתקווה הלבנה הגדולה, אמינם - זימנה לי חנות הדיסקים החדשה בקובנט גארדן, FOPP, אלבום בכורה של Cee-Lo חבר בהרכב ההיפ-הופ ”Goodie Mob" וגילתה לי את הראפ מחדש. איש גדול הוא סי-לו וקול קטן ומצייץ לו. הוא נשמע כמו פרינס, אאוטקאסט (חברים טובים) וריק ג'יימס חלוץ הפאנקי. אין ספק שיש לו את הגרוב של סליי סטון ואת הקקפוניה המאורגנת של ג'ורג' קלינטון ופאנקאדליק. בקיצור, סי-לו נראה ונשמע כמו דמיס רוסוס שחור על קוק, והוא כועס ומהפכן וזועם, והשירה שלו שנשמעת כמו לידת עכוז מפחידה ומוקיונית כאחד. אלבום תובעני, לא קל לעיכול ואולי אפילו ארוך מדי, אבל אם זו הבכורה, אני משתוקק כבר לדעת איך יישמע האלבום השני, ומודה לאיש הגדול הזה על שהציל את 2002 והזכיר לנו שיש בהיפ-הופ עוד הפתעות של יוצרים אקסצנטריים, שמהם כרגיל מגיעה הבשורה החדשה. ”Cee-Lo Green And His Perfect Imperfections" הוא שמו של האלבום. בקרוב בחנות קרובה לביתכם.

חנות קטנה ומטריפה

ואם מדברים על חנות קרובה, אז הרשת החדשה שמאיימת לכבוש את לונדון היא אכן FOPP, הממוקמת לנוחותכם בשפסטברי אווניו בסוהו, קצת ליד התיאטרון שמציג את "עלובי החיים", בכניסה לקובנט גארדן וקרוב מאוד לפיקדילי. שלוש קומות קומפקטיות יש לחנות. בקומת הכניסה אלבומים חדשים במחירים שבין שבעה לעשרה פאונד; לידם, סמוך לקופות, מציאות ב-2-3 פאונד (פרנק סינטרה, אוספי פאנק, טרייסי צ'פמן ואנגליס) ובתווך - תולדות הפאנק והרוקנרול בשלושים השנים האחרונות מתומחרים בחמישה פאונד לכל היותר. במרתף יש מוזיקה שחורה, היפ-הופ ואלקטרוניקה במחירים שהגבוה שבהם לא עולה על 15 פאונד (עדיין סביר), ובקומה העליונה, לצד קופסאות במחירים נוחים ומציאות פופ מכל הזמנים, מחלקת ג'אז קלאסי מהטובות שראיתי, וכל השמות הגדולים נמכרים שם בחמישה פאונד. בקיצור, גן עדן לאספנים, למשלימי אוספים ולמחפשי מציאות. הבעיה היחידה שהמרחק לשם גדול וכרטיסי הטיסה יהיו סבירים החל מאוקטובר. עד אז התאפקו, השתדלו להשתבץ בעשירון הולם, מצאו עבודה מכניסה, וחסכו.

הביטלס והמי, ושנה טובה

עכשיו, אחרי מותו המצער של ג'ון אנטוויסל, נגן הבס של "המי", נשארו שתי להקות גדולות מיותמות ממחצית חבריהן. זה הזמן לאיחוד היסטורי בין הביטלס למי. יש לנו את פול מקרטני על באס, רינגו סטאר על תופים, פיט טאונסנד על גיטרה ורוג'ר דאלטרי בשירה. איכשהו יש לי הרגשה שהריסון, לנון, אנטוויסל וקית' מון (ילטף השם את נשמתו הטהורה) כבר התארגנו שם למעלה לאיחוד האלטרנטיבי. עד אז, שנה טובה לכל אוהביי. אני, מצידי, ממשיך לאהוב את כולכם, בעיקר את אלו שמזרימים לבה רותחת לתגובות. זה עושה לנו את השנה מעניינת ומוצלחת, מפתח את מיומנויות הכתיבה תחת אש ומעלה את הרייטינג - וזה חשוב, חשוב מאוד.