הפה הגדול מכה שוב

במסגרת העונשים שמטיל דנקנר על רון מיברג הסורר, התבקש האחרון לערוך רשימה של כל הלהקות שהושפעו מלד זפלין. מיברג, חובב (קטן) של זפלין ורוברט פלאנט, התחיל במלאכה הסיזיפית וכשהגיע ללהקה החמשת-אלפים עצר, קינח את הזיעה ממצחו, ונאנח באומרו: "בעצם, רק 'המיוזיק' שווים משהו". בהתחלה היה קשה לו להסתדר עם ההתפרצות הוולקנית של בני העשרים מינוס. מיברג כבר שמע דבר או שניים ואת הדיסטורשן של ניל יאנג הוא אוכל בכפית לארוחת בוקר, אבל "המיוזיק" הצעירים בכל זאת עשו לו משהו. אבל מיברג זה מיברג, ובכל זאת הילדים מלידס נולדו כמה שנים טובות אחרי שטעמו המוזיקלי התעצב ונעצר, זאת אומרת אי שם בסוף שנות השבעים, ולכן השאיר את המלאכה לאחרים.
האחרים לא היו רוחות הרפאים מהסרט, אלא עיתונות הרוק העולמית, יצור שמתקיים איכשהו למרות שנוטים להספיד אותו כל שני וחמישי, וכך, ביישור שורות מופתי, החלו עיתונאי הרוק (זן אנושי לא מוגדר) להלל ולשבח ולקלס ולהקליש קלישאות שלא הקלישו מאז…. מאז הסטרוקס, רק לפני שנה. כי - וזאת השורה המסכמת אצל כולם, פחות או יותר - מה שעשו "הסטרוקס" לרוק האמריקני ולניו-ווייב הניו-יורקי, עושים "המיוזיק" לבריט-פופ.
למעשה, כל זה לא מדויק. "המיוזיק" - כאמור ארבע בוגרי תיכון טריים מכפר ליד לידס - עושים לבריט-פופ בית ספר. מזמן לא נשמעה להקה שמתפרצת באנרגטיות כה חיננית לצמרת המוזיקה הבריטית, ועוד מבלי שיפזלו אפילו קצת לכיוון המצעדים. בקונספציית סבנטיז מובהקת, מכריזים "המיוזיק" על עצמם כעל אנשי הופעות ואלבומים, כאלה שבזים לטופ-פורטי ונהנים להשתעשע במגרש של הגדולים עם הצהרות ניהיליסטיות מובהקות: "אנחנו לא יודעים מה בדיוק אנחנו עושים, אבל אנחנו לפחות עושים את זה". או: "נואל גאלאגר צריך להיות אסיר תודה שאנחנו מחממים את אואזיס".

בייבי, החתמות וחיות מחמד

יפה, מזמן חיפשנו פה גדול שיוכל לסתום את זה של האחים גאלאגר, והנה הוא בא: קבלו את רוברט הארווי, בן קצת יותר מ-18 עם קול שמזכיר רוברט אחר, פלאנט שמו, עם יכולת זעקה מוכחת ועם אלבום בכורה שמגיע אחרי שני אי.פיז והכרזה על הלהקה שהוא עומד בחזיתה כ"הלהקה הטובה ביותר שעדיין לא הוחתמה". נושא ההחתמה בתעשיית המוזיקה הבריטית הוא ריטואל מרתק בפני עצמו, והעיתונאי הוותיק מאט סנואו כתב פעם ספר נשכח על התקופה שבין גילוי להקה על ידי העיתונות ועד שהיא זוכה לחוזה. בדרך, הארוכה לעיתים, עוברים חברי הלהקה - ובעיקר המנהלים שלה - מכבש לחצים אדיר מצד אנשי האיי-אנד-אר (ארטיסט אנד רפרטואר), אלו שעוסקים בגילוי כשרונות צעירים, ממנהלי חברות, מפיצים, תחנות רדיו, ועד לחברות כלכליות שמזהות מיד את הפוטנציאל הכלכלי. חבר טוב שלי, שניהל להקה סקוטית שהספיקה להתפרק בינתיים, הריץ את החבורה ההיא לגלאזגו ולערי שדה סקוטיות נידחות כדי לבחון עד כמה הם מוכנים ורוצים להשקיע בלהקה שלו. בחוזה ההוא זכתה חברת "פונוגרם" אחרי שהסכימה לאחד הסעיפים היותר הזויים בחוזה: אספקת מזון חתולים לחיות המחמד האהובות שלו.
אני לא יודע מה קיבל המנהל של "המיוזיק", אבל החברה שזכתה בסוף היא "Hut", שאחראית ללהקות כמו סמשינג פאמפקינס והוורב. היא גם הוציאה ללהקה את אלבומה הראשון, הנושא את שמה ןכולל חגיגה של כל הסגנונות האפשריים. גיטרות ענקיות וקול אדירים שנע בין רוברט פלאנט ואוזי אוסבורן מימי בלאק סאבאת' ועד להאפי מאנדייז וסטון רוזס הראשונים, כולל רמיזה לאפשרות שמדובר ביורש אפשרי לרטט האינסופי של בונו. מה שמרתק במיוחד באלבום הזה, חוץ מהסחף הבלתי רגיל והחייאת הגרוב המאדצ'סטרי הנפלא, היא העובדה שהילדים לא מתביישים להחיות קלישאות רוק שנדמה היה שעברו מן העולם. מי זוכר מתי בפעם האחרונה נשמע הזעקה 'בייבי, בייבי, יה יה', ואני לא מתכוון לחמודון של נו דאוט, אלא זעקת לד זפלין צרודה ומחרמנת?

עתיד חדש לרוק הגיטרות

אם יש תקווה לזקנים כמונו (רון, אני מתחנן, תקשיב לזה), זה לשמוע את הנעורים שלנו משוחזרים לנגד אוזנינו בכשרון כה גדול ומרשים. מקריאת ביקורות זרות אני מבחין במעין געגוע של כמעט כל הכותבים ללהקת גיטרות שתחזיר להם את חוויות גיל ההתבגרות. למי לא השוו את "המיוזיק"? ל"ג'יינ'ס אדיקשן", ל"סטוג'ס", ל"אם.סי.5", ל"דורז", ל"בלאק סאבאת", לפסיכדליית סיקסטיז, ללהקות הניאו-פסיכדליה של ליברפול מסוף שנות השבעים (ג'וליאן קופ הצעיר יכול בהחלט להיחשב כהשראה) וכמובן לגל המנצ'סטרי של סוף שנות השמונים. ואני אומר שזה ממש לא חשוב. מה שמעניין באמת ב"מיוזיק" היא העובדה שהם מסמנים סוג של עתיד חדש למוזיקת הגיטרות, או לפחות מעלים את הדיון בשאלה איך תשמע המוזיקה החדשה, והאם יש לסצינת הרוק הנוכחית עתיד מעבר לשנה-שנתיים הבאות.
השנה האחרונה היתה מוצפת בלהקות רוק גיטרות, שבישרו את התבססות הרוק כמוביל חדש-ישן במוזיקה העכשווית. "המיוזיק" הם מעין סיכום כל החלקים בניסיון ליצור שלם חדש. הם לא מוגבלים לשום סגנון ויש להם מספיק כשרון לעשות כל דבר. אפשר אפילו להסתכן ולומר 'כך כנראה תשמע המוזיקה של השנים הבאות', בדיוק כפי שאואזיס בישרו את האופי והסגנון של הבריט-פופ בשנות התשעים.

ולמשהו שונה לגמרי

ההצלחה המרשימה של המוזיקה הקלטית בארץ ("The Cry Of The Celts" של הליקון זכה בשבוע שעבר למעמד אלבום זהב) זקוקה כנראה לסוג של פרשנות, ואני שמח לנסות ולפצח אותה בעזרת חברים, חברות ומומחים לשניה, שנשאלו במפתיע ונאלצו לאלתר תשובות אפשריות. לפני שנה טיילתי באירלנד, חשוף לנגני כינור רבים מספור שקפצו עלי בכל פינה, מפריעים לי לשתות את המרפי-הכהה שלי (פחות כהה מגינס, לא פחות אפקטיבית) ומייללים באין מפרע - מלווים בטין-וויסל המנדנד ובאקורדיאון מפלצתי. עד אז המוזיקה האירית הייתה אחת הסיבות שחלמתי על טיול בארץ הזו, אלא שכפי שהשירים של ברוס ספרינגסטין נשמעים לפעמים טוב יותר בפי אחרים, כך, אחרי שנים שהתענגתי על הפוגס, ואן מוריסון והצ'יפטיינס הנפלאים, קיבלתי את ההארד-קור של המוזיקה הזו, והוא, כמו כל פולק, יכול להתעלות לשיאים ורגעים גדולים, ויכול פשוט לנדנד. כי בינינו, ריברדאנס, לורד אוף דה רינגס, אניה וכל אמני הפולקלור-קניונים נשמעים לא פחות מזוויעים מצמד זקנות שמייללות בקלטית בפאב קטן שבו האפשרות היחידה להימלט היא לסופה האיומה שבחוץ.
טוב, אני מגזים, המוזיקה האירית אכן נוגעת בנשמה, ואנחנו עם שדורש בתוקף את נשמת העמים המוזיקליים - אם אלו צוענים, יוונים, בולגרים או ברזילאים, תנו לנו ואנחנו נתמכר. נתמכר כל עוד זה אתני-לייט ולא ממש מצריך להתעמק בנבכי ההארד-קור. מעניין שכל כך הרבה ישראלים חוזרים מהמזרח, ובכל זאת המוזיקה ההודית, או התאילנדית, לא הפכו כאן להיט. למוזיקה הקלטית, שהיא לא רק אירית, אלא גם באסקית, גליסיאנית וברטונית, יש כנראה יכולת לשדר לנו מסרים נוגעים ללב שאנחנו מוכנים לאמץ בחדווה, מה גם שיש איזושהי ברית בלתי קדושה בין הנשמה הקתולית המיוסרת לבין הנפש היהודית ההומיה. מצחיק שאנחנו כל כך אוהבים את האירים - שלא ממש מתים עלינו, אבל מצד שני אף אחד לא מת עלינו, ומי אנו שנפריע לבית ישראל לעצום את עיניו ולדמיין לרגע את כרי הדשא הירוקים, הפרות שמתקרבות לגדר בשעה קבועה ללעוס את שפעת העשב, הנחלים ומפלי המים, הצוקים הנישאים מעל ים גועש מוכן ומזומן בכל רגע להצטלם לאיזו דרמה תקופתית. נו טוב, נכנעתי. קלטים? שיהיה.