ההיסטוריה חוזרת

אין תקווה לשלום? האלימות מן הצד השני מצמררת? נראה שלא יכול להיות פתרון מדיני? כולם חושקים בהר הבית? אין ליהודים ולערבים בסיס תרבותי כדי לחיות יחד? אז הנה מעט פרספקטיבה.

על פתרון סכסוכים הסטורים

אם נסתכל על ההיסטוריה, נראה איך שני עמים הנלחמים על אותה כברת ארץ מוצאים לבסוף פיתרון. ב-1580 אמרו הספרדים לפורטוגלים "אתם קטנים אנחנו גדולים. אנחנו חיים באותו חבל ארץ, אנחנו קתולים שרופים, הבה נתאחד ללא אלימות". וכך היה. הפורטוגלים גילו שהם ירשו למעשה את כל אויבותיה של ספרד ושהיא גורפת אותם בשקיעתה, על-כן החליטו להיפרד ממנה ב-1640. ההתקוממות הסתיימה בהרוג אחד, ומאז ספרד ופורטוגל ביחסי שכנות טובים.
צ'כיה היא דוגמה לזירה מתמדת של תזזית בין שתי האומות שהרכיבו אותה. ב-1918 הסלובקים התאחדו עם הצ'כים, חרף העובדה שסלובקיה היתה הרבה פחות מפותחת מצ'כיה שכנתה. כתוצאה מכך, ב-1939 נפרדו דרכם עד שב-1945 התאחדו שנית. ב-1993 נפרדו סופית בצורה ידידותית ומאז שורר ביניהן שלום.
מעניין מאוד הוא המקרה הסקנדינבי. נורבגיה היתה קשורה לשבדיה נגד רצונה. הנורבגים היו עם של ימאים והשוודים לא. התוצאה היתה ההתקוממות התרבותית ביותר בהיסטוריה: סטודנטים הפגינו, העיתונות השוודית תקפה את הנורבגים ה"פראיים", עד שב-1905 נפרדו המדינות ומאז יחסיהן ידידותיים ביותר.
סיפור דומה התרחש בבלגיה. לאחר שהתנתקה מהולנד, והוקמה בלגיה העצמאית (1830) טענו הפלמים דוברי ההולנדית כי הוואלונים דוברי הצרפתית מדכאים אותם. ב-1993 הוחלט להפוך את בלגיה למדינה פדרלית המורכבת משלושה חלקים: ואלניה, פלנדריה והבירה בריסל. מאז שורר במדינה שקט פנימי, פחות או יותר.
לאורך ההיסטוריה ניתן לראות שגבולות הם דבר נזיל. מה שנראה כשנאה תהומית, מתגלה בדרך כלל כבעיה מלאכותית בין שני עמים. שלא תהייה טעות: גם באירופה - על קו התפר של הסכסוכים - תמיד נדמה היה כי לאיבה ולשנאה אין פתרון. ההיסטוריה מוכיחה שהכל תלוי ברצון ובשאיפה לחסל את הסכסוך ולהביע רצון – של שני הצדדים - להבין את נפש הזולת והאחר.

אבל אנחנו לא באירופה

נכון, אנחנו לא באירופה, אבל אסור לנו לשכוח את הקרבה התרבותית שקיימת בין היהדות לאיסלאם. שיתוף הפעולה הרוחני בין היהודים למוסלמים בימי הביניים היה רחב היקף. יהודים רבים כתבו בערבית (יהודה הלוי, עמנואל הרומי, איבן-גבירול) והיה להם אויב משותף – הכנסייה הקתולית. ישנו בסיס תרבותי שכלי ורגשי רחב לשיתוף פעולה בינינו לבינם גם בעתיד.

על השימוש באלימות

המאורעות האחרונים עוררו אצלנו תדהמה, זוועה ופחד. בעיקר מהדרך האלימה שבה בחרו הפלסטינים כדי להביע את אי-שביעות רצונם מהמצב. אבל כהיסטוריון, אני חייב לקבוע שכל מנהיג משתמש בכוחות העומדים לרשותו: חניבעל השתמש בפילים, הצדדים הלוחמים במלחמת העולם בשריון ובמפציצים, וערפאת משתמש בחמומי מוח מוסתים ובילדים. זה לא יפה, אבל ככה זה.

מה באמת רוצה כל אחד מהצדדים ומה הוא יכול להשיג

הפלסטינים טוענים כי 1948 היתה שנת אסונם. בשנה זו היהודים הכריזו על מדינה בהתאם להחלטת האו"ם. העובדה שצבאות ערב תקפו את המדינה הרכה הנולדת היא-היא מקור אסונם של הפלסטינים (ומשום-מה ההסברה הישראלית מתקשה להביא אמת פשוטה זו).
כיום, לפלסטינים צריך להיות ברור שחלק ממדינת ישראל נמצא אמנם על אדמות שהיו פעם ערביות, אבל אי אפשר להמשיך ולהסתכל על העבר כשהחיים קוראים לנו להסתכל על העתיד. כדאי ללמוד מהטעויות ולהמשיך הלאה.
ישראל מצדה מתעקשת על נקודות תורפה - כמו נצרים או כפר דרום, אשר אינם מוסיפים דבר להגנת הארץ - ועל מושגים מעורפלים כמו "הר הבית". מאז שנת 70 לספירה כשבית המקדש השני הועלה באש על-ידי הרומאים זה כבר אינו הר הבית. אין לשכוח שהמלחמה נגד רומא היתה טיפשות פוליטית שחוללו קבוצות משיחיות יהודיות – האבות הרוחניים של גוש אמונים.
להר הבית יש לקרוא "הר המסגדים" על שם כיפת הסלע ואל-אקצא. אם האזור יהיה תחת שלטון פלסטיני, תיירים ישראלים יוכלו לבקר שם כאוות נפשם. ירושלים אינה מאוחדת מזמן. הפתרון הטבעי בירושלים הוא ירושלים הערבית לערבים וירושלים היהודית ליהודים. בעיר העתיקה יש ארבעה רבעים. הצדק אומר: שניים לפלסטינים, שניים לישראל – ושלום על ישראל ועל פלסטין.
היה זה משה דיין ז"ל שטען בשכנוע פנימי רב שמוטב שארם-א-שיח בשלטון ישראלי, על שלום עם הערבים. אנחנו היום בלי שארם ויש שלום עם מצרים. מזה שנים רבות אני מחפש ישראלי אחד שיתאבל על שארם. בואו נלמד מההיסטוריה, היא פשוטה יותר משהיא נראית. על השלום עם הערבים אפשר לומר את ביטויו של הרצל: אם תרצו אין זו אגדה.

פרופ' מיכאל הרסגור, היסטוריון