ביקורת ספר: אהבה יפנית עדינה

להתאהב ב"יער נורווגי", ספרו של הרוקי מורקמי (דורון ב. כהן תרגם מיפנית, הוצאת "כתר") – זו ההתאהבות הכי מהירה, הכי קלה שהיתה לי מזה זמן רב. להסביר מדוע, להדק את האצבעות סביב הקסם החמקמק של רומן איטי, נוגה וגם אירוני – זה כבר הרבה, הרבה יותר קשה.
הרוקי מורקמי – או מורקמי הרוקי, כפי שיפנים יקראו לו מפני שהם מקדימים את שם המשפחה לשם הפרטי – הוא אחד הסופרים הכי מוכרים והכי נמכרים ביפן. "יער נורווגי", ששמו לקוח מתוך השיר של הביטלס NORWEGIAN WOOD, הוא סיפור מינורי על סטודנט לדראמה שנמשך לנערה אחת, אבל מאוהב באחרת שלא אוהבת אותו. זה גם מין רומן חניכות של צעיר בודד, שמתגורר במעונות סטודנטים ומפתח ניכור גמור לכל המאפיינים המדכאים של החברה היפנית הפוסט-תעשייתית. טקסי הנפת הדגל מעניינים אותו הרבה פחות מן הדיון האובססיבי של חבריו בסוגיה כיצד יזכו לזיון משמעותי בסוף השבוע.
אבל גם הסוגיה הזאת – כמו אהבה ומוות, קריירה ונסיונות הימלטות מציפורני הממסד – אינם בדיוק מרכז הספר הזה. למרות השיוך התקופתי, מורקמי לא יצר כאן רומן על צעירים זועמים שמבקשים לשנות את העולם. אם כי גם זה מצוי כאן, והנה קטע מקסים אחד שבו מידורי – הבחורה שגיבור הסיפור נמשך אליה – מדווחת כך:
יום אחד היינו צריכים לצאת לפגישה פוליטית שהיתה אמורה להימשך עד אמצע הלילה, אז אמרו לבנות להכין ולהביא עשרים כדורי אורז כל אחת… אני לא צוחקת, סקסיסטים גמורים… אז הכנתי עשרים כדורים כמו ילדה טובה, הכנסתי שזיף מוחמץ בכל אחד ועטפתי באצות. ומה אתה חושב שהם אמרו לי? בכדורים של מידורי קוביאשי אין כלום חוץ משזיף מוחמץ. והיא גם לא הביאה תוספות. הבנות האחרות הכניסו לכדורים סלמון ובקלה, וצירפו גם חביתות. ואני כמו סתומה, לא הצלחתי לפתוח את הפה. יושבת החבורה ומתווכחת על המהפכה, ובאמצע של כל זה הם עושים סיפור שלם ממה ששמו להם בכדורי האורז לארוחת לילה… אולי תחשבו על הילדים בהודו?"
וגיבורנו צוחק באמפתיה, מקשיב, מוקסם – הכל בקצב איטי ונעים עד כדי כך שאין רוצים לעזוב את הספר וללכת למקומות אחרים.
הביקורת היללה את הריאליזם הנוקב של מורקמי, את יכולתו להתמקד באיפיון דור שלם, את הצבעוניות הדקה שלו ביצירת מאפיינים מובהקים של גיבורים מבלי לדווח עליהם, רק מתוך הקולות המובחנים כל כך שהעניק להם. הביקורת גם אהבה את העובדה שמורקמי סיפר כאן לעולם המערבי כי הסיקסטיז והסבנטיז לא התרחשו רק משני עברי האוקיינוס האטלנטי. דור שלם של יפנים צעירים חווה והטמיע, קנה את זוג הג'ינס הראשונים שלו והפסיק לקוד קידות להורים וגם לשיטה.
מוראקמי הוא בן לשני מורים לספרות יפנית, ומתחילת דרכו הבוגרת סירב להתחייב למכונה התעשייתית שמייצרת מיליוני יפנים צייתנים בחליפות אחידות. במקום הנדסה הוא למד דראמה, כמו גיבורו. אחר כך ניהל מועדון ג'אז ובית קפה, והחל לכתוב. נראה שהוא הקדים את זמנו: השנים הראשונות של הכתיבה לא היו הצלחה מסחרית, למרות שפרסים יוקרתיים דווקא הוענקו לו.
אבל כעת, אחרי שגמרנו לגלות את בננה יושימוטו ("המטבח", ו"לטאה", שניהם ראו אור בעברית. רוצו לקרוא), הגיע תורו. כבר בן חמישים אבל ילד: יש לו אתר אינטרנט ביפנית, מלא בציורים מתוקים שמתאימים לעולל מוכשר בן חמש, והוא מתכתב שם עם מעריציו – גם באנגלית, לפעמים, וגם אחרי ש"יער נורווגי" תורגם להמון שפות ומכר מיליוני כותרים.
ספר נוסף של מורקמי שתורגם לעברית לפני שנים מספר ונקבר בנבכי הזכרון, לא ממש בצדק, הוא "הפיל נעלם" (הוצאת עם עובד). ואם כבר מתאהבים, אנא הציצו בתשובות החכמות, האיטיות, בלי שום קיטורים, שמורקמי עונה למראייניו בלינק המצורף לראיון ב"סלון.קום".
המפתח לקסם, לפעמים, הוא הכושר לספר מסיפור פשוט לכאורה, וגם אם יש בו אלמנטים טרגיים עד מאוד, להיות מסוגל שלא ליילל ולהמשיך – במשיכת כתפיים, באירוניה, בצחקוק. מורקמי עושה את זה נפלא. "יער נורווגי" הוא המתנה שלי לכל ימי ההולדת של הקיץ ולחגים שמאיימים לבוא בעקבותיהם: זו כבר לא התאהבות לשבוע אחד, זו אהבה.