איך לאחות את הקרע?

השבוע מציינים האזרחים הערבים שנתיים לאירועי אוקטובר 2000, שבהם נורו למוות 13 מבניהם. ועדת המעקב העליונה, בניגוד לדעת הורי השהידים ואחרים, החליטה שלא להכריז על שביתה כללית והסתפקה בצעדות מרכזיות, בתהלוכות מקומיות ובהקמת גלעדים לזכר הנרצחים. בצעדה המרכזית בכפר מנדה, שפתחה את האירועים ביום שבת (ולקביעת היום יש משמעות רבה), השתתפו מאות יהודים. המסר המרכזי היה "לא לערב את ערביי ישראל בפעולות חבלה במדינה", והביא אותו מוחמד זידאן, יו"ר המועצה המקומית כפר מנדה, ויו"ר ועדת המעקב העליונה הקודם.
המסר הזה, שנועד להדגיש ולאפיין את מאבקה של האוכלוסייה הערבית, התקבל בהסכמה ובקורת רוח מופגנת, שכן הוא מבטא את עמדתם של האזרחים הערבים.
על רקע קולות האחריות וההיגיון נשמעו צלילים צורמים ואף מבישים של קומץ - פחות מעשרה אנשים - שקראו לסדאם חוסיין לשלוח טילים לתל-אביב. קריאתו של אספסוף זה אפילו לא הגיעה לאוזני האלפים הרבים שצעדו.
החלטות ועדת המעקב, ובעיקר אי-הכרזת שביתה כללית, והתנהלות הצעדה המרכזית בשקט ובסדר מופתי, מחזקות את הטענה הנכונה כי ערביי ישראל לא התכוונו באותם ימים שחורים של אוקטובר 2000, כמו גם קודם לכן ואחר-כך, להתקומם או לחתור תחת אושיות המדינה. הם בסך הכל סברו לתומם שבתור אזרחים, ואפילו לא שווים, מותר להם להפגין ולמחות מבלי שיירו בהם ויהרגו אותם.
אזרחי ישראל הערבים נאבקים על קיומם, על הלגיטימיות שלהם, על זכויותיהם ועל שוויון, ובהקשר זה מוטב לרענן את הזיכרון: כל ממשלות ישראל הודו באפליה ובפערים, וכולן הבטיחו לתקן את המצב המעוות והבלתי נסבל. נשאלת אפוא השאלה העיקרית: מה הלאה? איך אפשר לאחות את השבר שנפער באמון בין האזרחים היהודים לערבים של המדינה, והאם הדבר בכלל אפשרי?
אני בטוח שהתשובה היא "כן", ושחובה לאחותו. אין מנוס ואין היגיון להימנע מפעולה מיידית, שהרי אנחנו כבר הרבה מעבר ל"מאוחר מדי", ועדיין עדיף האיחור על-פני האלטרנטיבות האחרות. הדבר אפשרי, ואף "פשוט". לתת לגיטימיות לאזרח הערבי. לקבל אותו אל תוך חיי המדינה. לא לבעוט בו בעקשנות החוצה.
הציבור הערבי דורש שוויון וסגירת פערים, אולם הוא יודע שאין אפשרות לסגור את כל הפערים אחרי יותר מ-50 שנה של הפקעה, אפליה פרטית וקולקטיבית, החשדה ופגיעה בכל מישור. הציבור הערבי דורש כי מדינת ישראל תהיה "מדינת כל אזרחיה", ופירושה היחידי של דרישה זאת הוא מתן לגיטימציה. בסופו של דבר, המדינה היא הרי מדינת כל אזרחיה, גם אם לעולם לא יהיה בה שוויון. גם לא בין יהודי ויהודי. ומי כמו היהודים עצמם יודעים זאת ומבטאים זאת בכל הזדמנות.
לגיטימיות היא הפתרון והמוצא, גם ללא שוויון וסגירת פערים. לא תהיה לגיטימיות לאחד מבלי שתהיה לזולתו, גם לא בעזרת טנקים ומטוסים. לא בחלומות על גטו או על טרנספר.
מי ששולל לגיטימיות מהזולת מבטל את הלגיטימיות שלו.

לוטפי משעור, עורך "א-סינארה"