רומן פולנסקי בישראל

"יש משהו משעשע בעשיית סרטים", מספר רומן פולנסקי, שנחת אמש בישראל לרגל הקרנת "הפסנתרן", שיעלה למסכים בישראל החל מיום חמישי הקרוב. "ככל שסרט נראה ריאליסטי יותר, כך נדמה לצופים שהוא נעשה בקלות גדולה יותר. אולי בשל כך כל-כך הרבה אנשים מנסים לעשות סרטים, כי זה נראה להם קל. האמת היא שכדי להראות את התמונה באופן הריאלי ביותר בסרט, נדרשתי לעבוד קשה מאד".
הסרט מגולל את סיפורו של הפסנתרן הפולני היהודי ולדיסלב שפילמן, ששרד את גטו וורשה. פולנסקי, הממעט בראיונות עיתונאיים ומגיע לעתים נדירות להקרנות בכורה של סרטיו בעולם, החליט להגיע לישראל עם מפיק הסרט ושניים משחקניו - אדריאן ברודי וג'סיקה מאיירס - בשל חשיבות הנושא ובשל האנטישמיות שעדיין מתחוללת בעולם. יצירתו זו של פולנסקי, ניצול מחנות בעצמו, היא היצירה האישית ביותר שעשה עד כה והראשונה מבין סרטיו בה הוא נוגע בזכרונותיו כילד בגטו קרקוב. במסיבת עיתונאים מיוחדת שקיים הבוקר, לפני ביקור מתוכנן במוזיאון "יד ושם" בירושלים, סיפר פולנסקי על צילומי הסרט, על זיכרונות ועל חשיבות העיסוק בנושא.

- לא פעם שומעים קולות שמכחישים את קיומה של השואה. האם אתה חושב שהשואה עלולה לחזור על עצמה?

"כולם חוץ מאבי נרצחו על-ידי הגרמנים. אפשר להכחיש גם את העובדה שכדור הארץ סובב סביב השמש. אין בעיני חשיבות להכחשת השואה. אני לא מומחה פוליטי, אבל אני יודע שההיסטוריה לעתים חוזרת על עצמה ושאנחנו לא מוגנים מדבר. כשחיים במצב פוליטי מסוים, אנחנו נוטים לחשוב שאנחנו מוגנים וששום דבר דרסטי לא ישנה את זה. כמו רעידת אדמה. אנשים חיים את חייהם ולא חושבים עליה עד שהיא קורה במפתיע. למרות זאת מאורעות בינלאומיים התרחשו בצדדים שונים של הגלובוס – נבחר אפיפיור פולני, חייתי בתקופה בה נפלה חומת ברלין, רוסיה הסובייטית התפרקה, דברים שלא האמנו שיכולים לקרות קרו, כמו בקמבודיה, שמחצית מן האוכלוסייה הושמדה. אני לא יודע אם השואה תחזור על עצמה, אבל זה אפשרי".

- בשנים האחרונות יש המשווים בין ההתנהגות הישראלית להתנהגות הנאצית. מה דעתך על כך, והאם העובדה שאתה מגיע לישראל בתקופה כה קשה יש בה אמירה בעניין הסכסוך?

"השוואה בין ישראלים לנאצים היא דבר שקל מאד לעשות ושומעים את זה בכל העולם. אין קשר בין ההתנהגות הישראלית להשמדה מתועשת ושיטתית של גזע שלם. זה שימוש שנעשה על-ידי הפלסטינים. באתי בזמן קשה, אבל לא בחרתי להגיע בגלל שהזמן הוא כזה. יש לי דעות אישיות בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל אני מעדיף לדבר על הסרט. אנחנו מכירים את ההסטוריה של הארץ הזו, ואני יכול לומר שלהגיע הנה ולראות מדינה ככל המדינות עם כבישים ואנשים שממהרים לעבודה וחיים כחברה נורמאלית, משמח אותי. משמח לדעת שלא יירדו בנו יותר, ושהארץ הזו מסוגלת להגן על עצמה".

- הסרט דובר אנגלית למרות שהוא מתרחש בפולין.

"הייתי רוצה לעשות את הסרט בפולנית, אבל סרטים כיום, על-מנת שיופצו בעולם ויימכרו בארה"ב צריכים להיות דוברי אנגלית. סרט שאינו דובר אנגלית כמעט ואינו יכול לזכות בפרסים, ואתה צריך לזכות בפרסים על-מנת שתוכל לשלם את עלות ההפקה. מבחינת הפקה ניסיתי להתחמק מסגנון של הסרט. חשבתי שהייאוש חזק מספיק, ורציתי לצלם אותו מתוך זכרון, מה שאני זוכר ואיך שאני זוכר. לא נזקקתי לאמצעים מלאכותיים, ורציתי לחלוק עם אחרים את זיכרונות ילדותי אותם אני זוכר היטב. הייתי בן 12 כשהמלחמה נגמרה, וחשבתי שאני חייב לעצמי כיוצר קולנוע לעשות סרט על הזמנים הללו".

- רצית לעסוק בזיכרונות המטרידים של ילדותך, אבל בחרת לעסוק בהם לא באמצעות הסיפור האוטוביוגרפי שלך, אלא באמצעות סיפורו של שפילמן. למה?

"כי לא רציתי לעשות סרט על עצמי. אני לא מבין איך אדם יכול לחשוב לשכור שחקן בשביל שיגלם את עצמו ולנסות לשחזר את חייו. זה לעולם לא יהיה אמיתי, לעולם לא יכול להיות כמו החוויה עצמה. לא מזמן ביקרתי בקרקוב, זו הפעם השלישית בחיי שחזרתי לשם. טוב מפעם לפעם לחזור ולהיזכר בדברים שקרו. זה חלק מזכרונות הילדות שלי, אבל לא הייתי רוצה להאפיל עליהם ביצירה מלאכותית שלהם בשביל הקולנוע. הסרט שעשיתי הוא פיקציה שקרובה ככל שיכולתי לדבר האמיתי, אבל אלו לא חיי".

- ההתעסקות בעבר הגיע בשלב מאוחר יחסית בחייך. למה חיכית כל-כך הרבה זמן?

"אחרי סוף המלחמה מעט מאד אנשים רצו לדבר על מה שקרה או לחזור לזיכרונות. רצינו לחיות חיים נורמליים, והעולם אז נראה כה מזמין ומלא הפתעות. הדור שלי לא היה מעוניין לדבר על העבר, ואני חושב שאדם נזקק לפרספקטיבה ולחומרים טובים. במהלך השנים לא מצאתי נושא לסרט, וכשנתקלתי בספרו של ולדיסלב שפילמן, ידעתי מיד אחרי קריאת הפרק הראשון, שזה הנושא. יש יתרון בכך שמספיק זמן עבר מאז המלחמה בשביל שהיא תהפוך לאירוע היסטורי ולא לחדשות".

- ולדילסב שפילמן עצמו נפטר בשנת 2000, אחרי תחילת הצילומים. נפגשת איתו או עם משפחתו?

"פגשתי אותו שלוש פעמים בחיי. בפעם הראשונה פגשתי בו בלוס-אנג'לס לפני כשלושים שנה, הקומוניסטים אישרו לו לנסוע ולהופיע בעולם עם רביעיית מיתרים. הפעם השנייה היתה בורשה ונפגשנו במקרה בארוחה. מעולם לא חשבתי לעשות סרט על סיפור חייו, עד שקראתי את הספר. בפעם השלישית נסעתי במיוחד להיפגש איתו ולדבר על הספר, ודיברנו בעיקר על דברים אחרים. חשבנו שהוא יהיה איתנו לקראת סוף צילומי הסרט, אבל הוא לא הצליח לראות אותו".