הפכנו סניליים מרצון

בארץ כמו ישראל שאינה מפסיקה לחגוג ימי הולדת של מלחמות וניצחונות אירוויזיון, עלייתה של עז על קרקע טרשית ונחיתתו הדרמטית של עריק סורי – נדמה כי יום השנה השני של ההתרחשות המכונה זמנית "האינתיפאדה הזאת" או "המצב" יעבור בלי חגיגה. הקרב הכושל, המדמם אזרחית יותר מכל קרב קודם בחיינו פה, יישאר גם ללא שם. שיכחה גדולה עוטפת את ההווה שלנו. הפכנו לסניליים מרצון. פעם היינו שוכחים מה קרה לפני עשור. עכשיו נשכח מה אירע בבוקר. לפעמים מתוך ההכרה המתערפלת, מבזיק זיכרון רחוק וכבה. האם לא מוכר לי מאיזה מקום אחר האיש הזה היושב בראשות הממשלה, ומוביל מג'נין למוקטעה? כלום לא היה פה לפני עשרים שנה, איש דומה לו להפליא שהוביל באותה דרך אל אותם יעדים בלתי ניתנים להשגה, אבל בזבזניים מאד בחיי-אדם? אני נאחז בזיכרון הזה והוא שב ונשמט מזכרוני. אפלה מכסה על ההכרה.
לא פלא הוא שהאביזר הבולט של הזמן החדש הוא הבולדוזר.כלי שכחן מאין כמוהו. במקום שבו הוא עובר עם קצינות החבלה החינניות שלו – הכל נשכח. האם עמד פה פעם בניין עתיק? האם שגשג פה פעם מפעל? ההיו אלו בנייניה המפוארים של קסבה בת מאות שנים? האם ניטעו פה אי-פעם מטעי זיתים ודקלים? ההיה פה דבר מה שונה מן השממה המישורית של ידידנו הבולדוזר?
האם תמיד, מאז ומעולם, שידר ברדיו אותו דובר של ראש הממשלה, כאילו היה עיתונאי מן המניין? האם תמיד שתקנו כך? האם תמיד היינו כה אטומים לסבלם של אחרים ואפילו לסבלנו אנו? כי יום אחרי אסון כבר נשכח הכל. בתי הקפה מלאים, פופולריותו של ראש הממשלה גואה. הרמטכ"ל מדבר על הגל הבא. האם לא חיינו פעם בארץ שגבתה מידו של נבחר מחיר על מחדליו ופשעיו ועל טעויות שעלו בחיי אדם? קשה להיזכר.
האם שגשגנו פעם? כלום לא שררו פה כמה שנות שקט, ואף התקיימה אצלנו פריחה תרבותית מעוררת תקווה? האם לא ציפה פה פעם לילדינו דבר מה אחר זולת המלחמה הבאה? נדמה לי שכן. מדי פעם חודרים אל התודעה המוכה רסיסי זיכרון מכאיב, רגע של אושר, ונמוגים. שכחנו.