לשלטון בחרטאנו

שלושה נואמים גדולים עלו על הבימה בהיכל התרבות בתל אביב כדי לשאת את משלם בפני באי ועידת מפלגת העבודה. מאז דמוסתנס ועד מנחם בגין, מני קינת דוד ועד צ'רצ'יל במיטבו לא היו בתולדות העמים שלושה אוראטורים גדולים שכאלו, וכולם בדור אחד, בשעה אחת, על במה אחת. אשרינו שזכינו.
הנה ראש וראשון לנוהמים. לאחר ההצלחה של נאום הלוויתנים שלו מלפני עשר שנים לא יכול היה חיים רמון שלא להעשיר ולהוסיף נדבך לאוצר הדימויים הפוליטי. כך בא לעולם נאום הכבשים שלו. דא עקא, כשם שאי אפשר לחזור על בדיחה פעמיים, כך גם החזרה על אלמנטים מעולם החי, גם היא אינה משכנעת די הצורך. ולא זו אף זו, פתאום גם נאום הלווייתנים המיתולוגי מתגלה בדיעבד כפריט-קופירייטרי מעולם החי של חיים. הא ותו לא. הלווייתנים, שהיו לנכסי צאן ברזל של תרבות הנאום, הפכו בנאום-כבשים אחד לזנב-הרינג שחוט. כאילו הוציא אותם הנואם מתוך ספר נאומי בר-מצווה מוכנים, מתכון לכל עת ולכל אירוע, ולא נהמת-לב וכושר רטורי מופלא. חיים רמון הפך השבוע מנואם מלהיב לגרפומן שמעתיק מעצמו, אדם של נאום אחד.
ואולי, כך תוהה המאזין בינו לבינו, לא צריך להגזים בציפיות. לא מדובר באמני-נאום הבאים לשכנע או לרגש, לעורר הזדהות או הסכמה. תפקידם של הדוברים הוא להיות קופירייטרים מיומנים וללכוד את הכותרת של מהדורת החדשות הבאה. הם לא באים להפגין את צדקתם אלא את יתרונם הרטורי על פני חבריהם.
ומה לנו כי נלין על רמון? הרי גם פואד עצמו, כבוד היושב-ראש, בחר למשוך תשומת לב באמצעים משלו. לאחר שזעק בגרון ניחר על דליה שרצתה לפרוש או למנות, או הכבש יודע מה בדיוק רצתה אותה דליה, התעשת הנוהם והנפיק את השורה שתיזכר לרבע שעה לפחות: "כוחות חדשים תופסים את מקום הגברדיה הישנה. לחלקם יש מבטא אחר או צבע אחר, אך כולם משפחה אחת, כולם מישראל". כותבי קורות העיתים ציינו זאת כ"נאום המבטא".
מה היה לנו כאן? נאום טיפוסי של ליכודניק נגד האליטות הישנות, האשכנזיות והלבנות. פואד וסגנו ויצמן שירי בהחלט רואים בהתנגדות להם עניין עדתי, אנטי-מזרחי. קובעי הטעם ממפא"י האשכנזית והלבנה לא יכולים לסבול את העובדה שזרים השתלטו על חופיה. אבל כדי לשמור על ארשת ממלכתית, מתקן הנואם פואד, האיש עם הצבע והמבטא "האחר", ומרגיע: "כולם משפחה אחת, כולם מישראל". גם ניצל את "השד העדתי" המפורסם וגם זרק אותו מיד כדי להפגין ארשת של ממלכתיות מזויפת.
הקופירייטר השלישי הוא עמרם מצנע. הוא מגיח עם המשא שייזכר בתולדות ישראל כ"נאום החרטא" וכך נשא עמרם את משלו ויאמר: "לקחתי על עצמי משימה לנקות את תרבות החרטא!" ופה פירט מצנע מהי בעיניו תרבות החרטא, בענייני המדינה ובענייני המפלגה.
למה חרטא? כי כשאשכנזים חושבים על תרבות נחותה או על ניהול כושל או על עממיות הבאה על חשבון קפדנות, הם ישר עוברים למחוזות השפה הערבית. כשמצנע חושב על פואד עולות לו מן הסתם כל המילים הערביות הללו: חרטא, צ'אפחה, סחבק, אשכרה, חפיף, יאללה-יאללה ובחייאתק. נאום החרטא של מצנע הוא הנאום של האשכנוזה המפא"יניקית נגד ההתקדמות עד לצמרת של פואד ושל בני עדות המזרח בתוך המפלגה. מצנע והאנשים מארץ ישראל הישנה והטובה התעוררו בוקר אחד והנה הילידים התנחלו להם על הדשא וגנבו להם את המפלגה. לשלטון בחרטאנו.
הכבשים, המבטא והחרטא. שלושה נאומים של שלושה קופירייטרים. יותר משמצביעים הנאומים על דרך וחזון הם מצביעים על דובריהם. יפה להם האופוזיציה.

תחרות הנואמים

מעשה בשני יהודים שנמלטו מזאב טורף. בעוד הם רצים ומתנשפים, מתנשפים ורצים, נעצר פתאום האחד, הוציא מילקוטו נעלי התעמלות ונעל אותן. שאל השני בבהלה: "מה אתה עושה? אם לא נברח מהר, הזאב יבוא ויטרוף אותנו".
"תירגע", אמר חברו, "אני לא נועל נעליים טובות כדי להימלט מהזאב. אני בסך הכל רוצה להיות יותר מהיר ממך".

לשון נקייה

בעיתון החרדי המעניין "יתד נאמן" סקרו בהרחבה את נאומי השלושה במפלגת העבודה, אבל כיוון שהמילה חרטא אינה נמצאת בלקסיקון החרדי ולא ראויה להיכנס לעיתון, ניסח זאת העיתון כך: "מצנע התייחס גם למירוץ על ראשות מפלגת העבודה וטבע מונח חדש-ישן אותו הגדיר כתרבות של כותרות בתקשורת במקום עשייה". עברית שפה יפה.