די בבית אחד

"נוצר ליקוי היורד לשורשי יכולתו של השב"כ לשאת באחריות שהממשלה הטילה עליו", כתב מבקר המדינה בדו"ח שהוגש שלשום, בהתייחסו לפער הגדל והולך בין משימות האבטחה של השירות ובין התקציבים המוקצים לו כדי לעמוד בכך. ליתר תוקף אף הוזהרנו כי מדובר בדיני נפשות ("אי עשייה … בטענה של 'מגבלות תקציב' אינה מתיישבת עם תרחישי האיום ועם רמות הסיכון"), ואחר כך רמז המבקר על חלק מהפתרון האפשרי: מכיוון שאבטחת "אישים לשעבר" באה "על חשבון התמקדות במשימת אבטחתם של ראשי המדינה… בהווה", כדאי "לבדוק" את גודל המימון הממלכתי של אבטחת הקבוצה הראשונה.
מטבע הדברים, הבדיקה ויישום התוצאות שלה הם עניין לראש הממשלה – השר הממונה על השב"כ, על פעילותו ועל חלוקת משאביו; וגם המאובטח המאסיבי ביותר (וממילא היקר ביותר). אם יש חשש שהצירוף הזה יקלע אותו למצב עדין, שלא יהיה לו נוח להפחית את תקציב השמירה על קודמיו בתפקיד כדי שלא יחסר כסף להגנה עליו, הנה דרך סבירה להיחלץ מהמיצר: די שראש הממשלה יודיע כי ביתו, עד לסיום כהונתו, הוא אך ורק במעונו הרשמי בירושלים. שם, ורק שם, יתגורר בכל ימות השבוע – תחת מלוא האבטחה הדרושה.
אילו הושמעה ומומשה הודעה כזאת מיד עם בחירתו של אהוד ברק לראשות הממשלה, היה השב"כ חוסך (לפי דו"ח המבקר) 1.6 מיליון שקלים, שהושקעו במיגון בית משפחת ברק בכוכב יאיר. אילו הושמעה ומומשה הודעה כזאת מיד עם בחירתו של אריאל שרון לראשות הממשלה, היה השב"כ חוסך (לפי דו"ח המבקר) 8 מיליוני שקלים, שהושקעו במיגון של חוות השקמים. אילו הסתפקו ראשי הממשלה שלנו – ברק, שרון ואחרים – בבית האבן בפינת הרחובות בלפור וסמולנסקין בשכונת רחביה, היו נחסכות ההוצאות השוטפות של אבטחת המעונות הנוספים, ומותר לקבוע שלא היינו מרגישים הבדל של ממש באיכות הביצועים של בעלי-הדבר.
אין ספק, לנשיא ארה"ב יש חוץ מהבית הלבן גם מעון נופש רשמי בקמפ-דייוויד, ופה ושם הוא פורש לחופשות ממושכות (ומאובטחות מאוד) באחת מאחוזות משפחתו. בדומה לכך, ראש ממשלת בריטניה מקבל עם התפקיד לא רק את הדירה (והמשרד) ברח' דאונינג 10 אלא גם את האחוזה בצ'אקרס. אפילו חוסני מובארק נע ונד, כמו אנואר סאדאת לפניו, בין כמה ארמונות נשיאותיים. ובכלל, טוב שאדם, בעיקר אם הוא נושא באחריות כבדה, לא יצטרך להידחק לכוך קטנטן ויוכל להחליף מפעם לפעם את האוויר שהוא נושם ואת המראות המתגלים לעיניו מבעד לחלון.
ובכל זאת, לא רק שהשכר האמריקני הממוצע שונה מהשכר הממוצע שלנו והנורמות השלטוניות המצריות אינן מושא קנאתנו; לא רק שטרם נולד ראש הממשלה הישראלי שנגרר בכוח אל הגה השלטון, שהקריב את עצמו כדי לנהל את חיינו (ולכן עלינו לגמול לו בתפנוקים) – הבית שהמדינה מקצה למי שמשמש בתפקיד הזה אינו ארמון שיש נוצץ אבל גם לא פחון עלוב במעברה. יש שם מרחב גדול די הצורך לספק לדייר החשוב סידורים נאותים למנוחה, לעבודה, להתייעצויות (אפילו חשאיות), לתקשורת עם כל מי שעולה על דעתו, לאירוח של אישים רמי מעלה, וגם להרהורים ולחשיבה במבודד. בקיצור, בבית הזה יכול ראש הממשלה לעשות את כל מה שהוא רוצה וצריך לעשות בשעות שאינו בלשכתו או במסעות ברחבי הארץ ומחוצה לה.
בלי לפגוע במשהו בחובתו למלא באמונה את תפקידו. בלי להזדקק להסכמה של השותפים לקואליציה. וכמובן, תוך אפשרות להציג דוגמה אישית ולתבוע מבכירים אחרים ללכת בעקבותיו.