טוב להיות סופרגראס

באלה הדברים אנו חלוצים: טפטפות, ייבוש החולה, רדיוהד ומוזיקה ברזילאית. עשרים שנה לפני שהעולם עלה על הבטוקאדות, אנו, חלוצי החלל, קלטנו בשמחה ובצהלה את צלילי הסמבה הברזילאית. ראשית שנות ה-80, והארץ הינה ארץ טרופית יפה. יהודית רביץ, מתי כספי, הפרברים וקורין אלאל עומדים על הבמה ומזמרים; גל קוסטה וג'לברטו ג'יל מגיעים לכאן בתדירות של גליקריה; ערבי סמבה; זוגות נישאים לצלילי הקרנבל בריו; רצועות שידור מיוחדות של אלי ישראלי; תיירות קרנבל ריו בשיאה וערוץ אחד, היחיד והמיוחד, מפיק תוכנית אחרי תוכנית. אנו החלוצים ואז זה נגמר, נמוג, נעלם, התמסד, הפך מובן מאליו.
כמובן, בד בבד באה התמקצעות הבלתי נמנעת, החפירה לאחור החלה, והחלקלקות הנעימה של הבוסה-נובה ליטפה את האוזניים, קישטה את אוספי הלאונג' ועיטרה מדפים מעוצבים של יודעי דבר. כל די.ג'יי שמכבד עצמו - מג'יילס פיטרסון ועד דימיטרי מפריס - הפצירו בנו להקשיב לאסטרוד, ג'ובים, מנדס, ולהניע את עצמנו בעדינות לצלילים המרפרפים בחרישיות ככנפי פרפרים אנורקטים. האוספים לא איחרו לבוא והנה אני אוחז אחד מהם, "Chill Brazil", שמכיל 36 קטעים, כמספר ל"ו צדיקים, המבקשים לדעת האם ישוב ליבו של הישראלי אל המורשת הטרופית המושאלת, או שהאתניקה-לייט שעסקנו בה להכעיס בטור על המוזיקה הקלטית נגסה בנו בכל פה?

לכו על ג'יילס פיטרסון

זה כמובן הזמן לשאול את שאלת ההמשך: מדוע ישראלים אוהבים כל כך מוזיקה ברזילאית? אלא שבוסה נובה היא כיום נחלת הכלל ולמרות שהאוסף המקיף הזה הוא מהנעימים ששמעתי בז'אנר הנ"ל, הוא חסר את שאר הרוח שמאפיין, למשל, את החדש של ג'יילס פיטרסון, "Gp 01". האיש, מי שחתום על הזכויות לאסיד ג'אז ועל שמות כמו ג'מיראקוואי והברנד ניו האביס, יוצא באוסף חדש - המשך לאוסף הכפול משנת 2000, "World Wide". פיטרסון, שהופיע כבר באוסף ברזילאי ב-1995, ממשיך לשלב את המקצבים החביבים עליו, כשהוא מפגין, כרגיל, את הידע המוזיקאלי הנרחב שלו ושולף ענקי ג'אז אקצנטריים, כמו Sun Ra, שזוכה לעדנה בשנים האחרונות, בד בבד עם הנטייה של אמני אלקטרוניקה רבים לחצות קוים לעבר הג'אז החופשי ("סינימטיק אורקסטרה" הראויים לרכישה, "פילה בראזילה", "ג'זאנובה" ודומיהם). פיטרסון, בהתאמה לאימוץ הג'אז כמוזיקה המודרנית לאלקטרונאי החושב, משלב בתבונה כובשת את הג'אז עם הסול, המקצבים הברזילאים והאלקטרוניקה המעודנת, ויוצר עוד דיסק אוסף מושלם. להיט בטוח בדירת השרד ומקסים אורחים ואורחות באופן מושלם.

הפיוצ'ר סאונד אוף לונדון: העתיד מאחורינו

אם פיטרסון הוא מקסימן כשרוני, הפיוצ'ר סאונד של לונדון הם ההמחשה הטובה ביותר למשפט הגששי "העתיד מאחורינו". פעם, לפני עשור, הם היו החזית המסעירה של האלקטרוניקה, עם דיסק השידור האינטרנטי החלוצי, אלבומי הקונספט המרתקים והקליפים העתידניים שהעבירו את חוויית הסמים למרקעי MTV בלילות בהם חוללה סימון, הווי.ג'יי הנשכחת. היום, כמו חבריהם לגדוד העבודה, האורב, הם צל חיוור של עברם. ליתר דיוק, את חוויית הפסיכאדליה שהם בישלו הפעם אפשר להשוות לרגע בו דיוויד ביירן מ"טוקינג הדס" גידל פיאות לחיים ושיער, וביטל באחת את עברו הצנום והמאופק. זאת אומרת, הוא נשאר צנום וגם הוא התעסק במקצבים לטיניים, אבל זה כבר לא היה זה, וכך גם הלונדונים הכשרוניים שיודעים לכתוב ולהגיש, אבל מהם, כאמור, מצפים לפחות לכיבוש המאדים ולא לעוד נחיתה על הירח, מרשימה ככל שתהיה.

אינטרפול: נוסטלגיה ושיכתוב ההיסטוריה

מאחר ונעדרתי ממספר טורים, והדואר, כפי שרוטן ניומן, לא מפסיק לעולם להגיע, בחרתי שני אלבומים בעלי עניין מתוך הרשימה המכובדת שעוד מחכה (וחלקה, אבוי, נחטפה בידי הקולגות). המצחיק בין השניים הוא אלבום של הרכב אמריקני בשם "אינטרפול", שהוא גם האלבום הכי בריטי שיכול להיות, ואם היה נוצר ב-1981, אין ספק שהייתי מריע לו בחדווה. "אינטרפול" מכסים את כל קלישאות הגל החדש הדכאוני, מג'וי דוויז'ן דרך הקיור ועד אקו והבאנימן. הקול של הסולן הוא תרכובת מעניינת של כל הקולות המדוכאים של שנות ה-80. מוזיקלית, הם עושים זאת מצוין ומזכים, לפחות אותי, בפיסת נוסטלגיה מרעננת. זה מזכיר לי שבשנות ה-80 להקות כמו XTC יצרו אלבומי מחווה פסיכאדליים, ואם זה אלבום מחווה הרי שכך הוא משיג את שלו. איכשהו, קשה לכעוס על הצעירים האמריקנים שמנסים לשחזר את חדוות הדיכאון ועושים זאת כל כך טוב. בכל מקרה, זהו אלבום שפועל בשתי חזיתות באופן די מוצלח: קשישי גל חדש כמוני יעלו חיוך של זיכרון נעים ומעונן, ולצעירים הם מגישים את ההיסטוריה של הגל החדש שנכתבת – כך נראה – מחדש.

סופרגראס: סתם להקה טובה

מי שהיו הבטחה גדולה באמצע שנות ה-90, סופרגראס, מוציאים את אלבומם הרביעי, "Life on Other Planets". כשיצא אלבום הבכורה ב-1995 אמרו עליהם כל מה שאומרים היום על "המיוזיק", "הסטרוקס" ו"הווייט סטרייפס". הם היו ההבטחה הגדולה של הבריט-פופ ומכרו היטב גם את האלבומים שבאו אחר כך. אבל סופרגראס הפכו מלהקת בריט-פופ מוצלחת לשלישיית מוזיקאים מוכשרת. אין יותר ברקים ורעמים, ומזג האוויר נוח יותר עם גשמים קלים וסערות מעטות בלבד. אלא שהחיים באקלים הנעים הפכו את המוזיקה לפופ משובח. ואם כל מה שיש לי להגיד עליהם היום הוא שהם סתם להקה טובה, זה הישג לא מבוטל אחרי שבע שנות פעילות.
אז נכון, סופרגראס מצדיעים לטי.רקס (מי לא שיקום), פוזלים פעם נוספת לעבר הפרוגרסיב, וממשיכים לנגן היטב, לכתוב ולשיר מצוין ולהיות אנגלים אמיתיים במסורת להקות כמו הקינקס והבאזקוקס - להקות שאף פעם לא ניצבו בחזית הראשונה אבל העניקו לפופ הבריטי את הטעם המיוחד שלו והעשירו את כלי הביטוי המוזיקליים בצלילים כובשים. בסך הכל, להיות סופרגראס זה בכלל לא רע, וגם אם לפי אחד המבקרים הם נידונו לנצח להיות להקת פתיחה למגה-סטארים, הזיכרון המתוק מהם כחימום המוצלח להופעה של אלנאיס מוריסט בארץ לפני שנתיים מוכיח שיש להם את היכולת להאפיל לעיתים על המופע המרכזי.

רון שובל שר גידי גוב: נפלא

ואם אנחנו כבר בעניין המלצות, השיר הוותיק של גידי גוב "אין עוד יום" זכה לביצוע מחודש של רון שובל במסגרת פרויקט ראש השנה של גל"צ . למרות שגם גוב שר נפלא ומרגש, הפרשנות של שובל היא אחת מפסגות ההגשה של השירה העברית ששמעתי מזה זמן רב. אני בטוח שאם השיר היה משובץ באוסף של ג'יילס פיטרסון הייתי נופל מהכורסה בתדהמה. אבל גם כאן, בזמינות הרדיופונית, זה רגע מרגש במיוחד שהוא משובץ לו כך בנונשלאנטיות במהלך תוכנית אקטואליה כלשהי ומשנה באחת את האווירה במכונית הרותחת באמצע פקק זדוני. אין מילים, פשוט נפלא.