לא פוחדים מכימי

הדור הכימי (The Chemical Generation), יש חיה כזאת, מתברר. האקסטזי הפך כידוע לגיבור תרבות בניינטיז, יחד איתו צמחה תנועה ספרותית מוזרה של דלוקים פרוזאיים. יצא להם אנתולוגיה ב-1997 (Disco Biscuits, edited by Sarah Champion, 289 Pg. Sceptre), וכצפוי הם לא ממש הותירו את רישומם על דברי הימים של הספרות הבריטית. שמות כמו ג'ף נון, אלן וורנר, ניקולאס ברינקו ועוד אמנם הביאו בצורה אותנטית וייחודית את החוויה הכימית הריקה והמתכתית, ואולי הם דיברו הישר לליבם של אוכלי קרטונים קטנים, אך לא הצליחו לפרוץ את המעגל ולספק תובנות תרבותיות, סוציו אקונומיות ואחרות.
רוב הטקסטים שהם הפיקו היו משהו כמו: "הלכנו למסיבה, דפקנו כמה אקסטות, התחלנו לרקוד, הקאתי על השומר, יצאנו מהמועדון, הלכנו לכוסית הזאת, לקחנו עוד כמה ספידים, הלכנו לישון". הם ניסו להיות גרסת ההיי-טק של ההיפיס, אבל בסופו של דבר הם עשו לויליאם בורוז את מה שאואזיס עשו לשירים של הביטלס. הם היו פשוט דומים מדי אחד לשני, צפויים מדי, ולמרבה הצער, משעממים מדי. בכל זאת, כמה מהם הבליחו מבעד לאנונימיות האינטרנטית. אלכס גרלנד שחיבר את "החוף", דאגלס רשקוף שחיבר את "מועדון האקסטזי", ואולי המייצג הבולט ביותר של אותה תנועה, שהיא למעשה לא תנועה, אלא טרנד שהתאדה ברוח הצרכנית כמו נפיחה, ארווין וולש, הסקוטי שחתום על "טריינספוטינג", מקרה ייחודי בו הסרט עולה על הספר עשרות מונים. וולש נבחר לשמש כבובה המופעלת באופן בלתי מודע על ידי המריונטות של הממסד הספרותי הבריטי שאמר לעצמו: "יש כאן איזה קטע של צעירים, בוא ניקח את הכי מוכשר ביניהם, הכי שנון, אולי היחיד שבאמת כותב כמו שצריך, ונקדם אותו. הוא בטח שווה כמה פאונדים". והם אכן צדקו. וולש הוא הכי מוכשר מביניהם (והם אכן עשו כמה פאונדים, כי כל ספר שלו הוא אירוע ובדרך כלל גם רב מכר). בעברית כבר פורסמו ספריו "טריינספוטינג" ו"אקסטזי". עתה יוצא השלישי "אסיד האוס", קובץ סיפורים קצרים פלוס נובלה בשם "בן זונה מתחכם".

סקוטלנד? רקובה

לזכותו של וולש יאמר שהוא מנסה לפרוץ מבעד לתקצירנות הסמים. יש לו מה להגיד מלבד כמה אקסטזי הורס את המוח, או לחלופין משפר את הביצועים שלו. ב"טריינספוטינג", מלבד צילום רנטגן של הנרקומניה הקבוצתית, הוא משלח ביקורת כלפי הריקבון המנטלי של סקוטלנד ותחושת חוסר האונים של האדם בחברה דורסנית ומודרנית. זכור במיוחד בסרט שהגיבור רנטון (יואן מקגרגור) נלקח על ידי חבריו לראות את ה-Great Outdoors, הנופים הבתוליים של ההיילנדס, וכשחברו מתפלא על כך שאינו נהנה מהנוף הלאומי, משחרר לו רנטון בפרצוף מונולוג הנשמע בערך ככה: "הסקוטים הם חרא, אנחנו הגזע הכי דפוק שחירבן לתוך הציוויליזציה. בכלל לא איכפת לי מהאנגלים. הם סתם אומה של מאוננים".
גם ב"אסיד האוס" וולש לא מוותר על ההזדמנות להכניס למקום ממנו הוא בא: "האם זה באמת משנה דרך אילו ערים, שיכונים או חורי תחת אחרים גררו אותי כשגדלתי במדינה הקטנה, המשמימה והאיומה ההיא?" (עמ' 23). למעשה, הוא לא מפספס הזדמנות כדי לומר למדינת הויסקי והטרטן: אתם כל הזמן מאשימים את האנגלים בצרות שלכם, תתחילו להאשים קצת את עצמכם. "גל של זעם גאה בי. כמעט התפתיתי לפצוח בנאום על זה שאני סקוטי, לא בריטי, ושהסקוטים הם המושבה המדוכאת האחרונה של האימפריה הבריטית, אבל אני לא ממש מאמין בכך. הסקוטים מדכאים את עצמם באובססיה שלהם לכל דבר אנגלי. אובססיה שמטפחת שנאה, פחד, צייתנות, בוז ותלות"(עמ' 27).
וולש, באמצעות גיבוריו, מנסה להתנער מהבוץ הפריפראילי ולייצג איזו דמות של צעיר קוסמופוליטי מערבי החי תמידית במקומות הכי מפלצתיים, אפלים ודוחים. ושוב איך אפשר לא להיזכר ברנטון מ"טריינספוטינג" פותח את הדלת עליה כתוב: "The Worst Toilet in Scotland" ונופל לתוך עולם תת קרקעי של ביוב.

המורסה של בריסל

"אסיד האוס" הוא שוב אותו אנטי מסע של צעיר תלוש בתוך הפואטיקה של החרא. וולש יודע היטב את אמנות הסיפור הקצר, את השטאנצים הנראטיביים הקלאסיים. הוא אמנם פה ושם משתמש בשעשועים צורניים המכבידים על המוח, ופה ושם, אם להשתמש בז'רגון המטאפורי שלו עצמו, מדובר בטקסטים שהם שילשול ספרותי, זבל פרוזאי משובח, אך כאמור לא מדובר כאן בעוד "רקדנו, נדלקנו, צנחנו", לפחות לא ברוב המקרים. זה קובץ עם עליות ומורדות, עם כמה טקסטים תמוהים, שלא לומר גרועים, שנטולים כל ערך ספרותי, ובכל זאת, ניתן למצוא סיפורים משעשעים כמו "האימא של ליסה פוגשת את המלכה אם", על ילדה קטנה שעושה בושות מול אימא של אליזבת השניה, את "סרט סנאף", סיפור על התמכרות קצת אחרת, ועוד כמה הברקות המבליחות מבעד לסבך הקללות, ההפרשות וההזרקות. אך בעיקר ניתן למצוא כאן את הסיפור שלטעמי הוא המרכזי והבולט בקובץ - "יורוטראש".
אמנם מדובר בגימיק מצוץ ובנאלי, ולא נגלה את הסוף כמובן, אך מדובר כאן בוולש במיטבו. סיפור של צעיר הנוסע לאמסטרדם כדי להמציא את עצמו מחדש, וכמובן שהוא לא מצליח, אך הוא מתממשק בנרקומניות הקיומית שלו לתוך הדור הכימי האירופי, אותם תלושים אכולי איביזה שמציפים את מדינות האיחוד כמו מגיפה. "אתה יורוטראש יואן, האשפה של אירופה, כמו כולנו. זה המקום שאליו נשטפת כל הטינופת. נמל אמסטרדם. פח האשפה של היורוטראש" (עמ' 27). וזה המקום שוולש מנסה להגיע אליו: אני דפוק לא בגלל שאני סקוטי, לא בגלל שאני בריטי, לא בגלל שהיתה לי ילדות דפוקה, לא בגלל שגדלתי בחברה דפוקה, אני דפוק מאותן סיבות שיש המון דפוקים באמסטרדם, בניו יורק, בפריז. דפוק זה לאו דווקא קטע אינדיבידואלי, זה קטע תרבותי, כלל יבשתי. אנחנו, הדלוקים התמידיים, הרקובים, אנחנו המורסה על הישבן של בריסל, אנחנו הנהנים והסובלים ממציאות של סחורות פתוחות, גבולות פתוחים, אנחנו הצד האפל של מוסיקת הטראנס, אנחנו האדם האירופי החדש. אלוהים יכול לרחם על המלכה, אבל עדיף שירחם עלינו.
בסופו של דבר, וולש מביא את חוויית ההתמכרות בצורה מאוד קולחת וידידותית למשתמש. הוא לא שוקע לתוך עולמות מעורפלים, אלטרנטיביים, קטועים ובלתי נהירים. הכל קורה במציאות עצמה. וולש מתגלה כנרקומן ממוסחר, והוא לא בורח לשום מקום הזוי, אלטרנטיבי. המקום הכי רחוק שהוא בורח אליו זה אמסטרדם. כולה לקחת רכבת.

"אסיד האוס" מאת ארווין וולש, הוצאת מעריב, 255 עמ'