קשר השתיקה

עובדי המדינה ועובדי הרשויות המקומיות שובתים. שובתים אלפי הפקידים ששכרם אינו מספיק למחייתם, אבל שובתים גם בעלי המשכורות החודשיות של 25,000, 30,000, 50,000 ש"ח ולמעלה מזה, שהם גם הנהנים ממימון הוצאות הייצוג והאירוח והרכב והאבטחה, ומהפנסיות הגבוהות. הכל שווים לפני ההשגחה לצורך השביתה. שוויון גמור קיים בין אלה שבנפשם יביאו לחמם, לבין בעלי הב.מ.וו, והווילות, שרגלם האחת פה ורגלם האחת מעב לים.
ושובתים, כמובן, כמו תמיד, גם מכסחי האשפה, שאינם מאביוני העיר; ולמי אכפת אם פחי האשפה וערימות האשפה לא רק מושכים אליהם את הזבובים, היתושים, ושאר מיני מזהמים, אלא גם מפתים – בימים טרופים אלה – את המחבלים להטמין בהם מטעני חבלה וחומרי נפץ. ולא שובתים רבבות עובדי התעשייה והחקלאות, שרובם הגדול בעלי משפחות גדולות ו"אינם גומרים את החודש"; ולא שובתים הגימלאים, אלה ששכרם לפני 15 ו-20 שנה היה בהתאם לממוצע במשק, ומאז שפרשו הוא נשחק והולך, נשחק והולך, ללא שום תוספות והטבות, והיום הם עומדים על סף "קו העוני". ולא שובתים, כמובן, העובדים הזרים, ששכרם שכר רעב, והם מנוצלים כעבדים, אף על פי שגם הם נבראו בצלם.
לממשלה אין כסף, לעיריות אין כסף מחמת צורכי הביטחון והמיתון וכדומה. לפיכך יש לשובתים הצעות שונות איך למתוח את השמיכה על מיטת סדום, לקצץ פה, לקצץ שם, ממה שאין. ולעומתם, פקידי האוצר וכלכלנים למיניהם משתדלים להוכיח שאם תינתן תוספת יוקר כנדרש – המצב יורע עוד יותר. למי יורע? לכולנו. כלומר, לכם ולנו. ורק על דבר אחד לא מדברים, לא אלה ולא אלה: על החובה לערוף את שכרם של בעלי המשכורות הפנטסטיות, שאין דומה להן בשום ממשל של מדינה דמוקרטית.
על כך יש מעין קשר שתיקה. איש לא שואל את הגבר היפה, המגולח והמגוהץ, המופיע על מרקע הטלוויזיה ומטיף מוסר לדורשי תוספת היוקר: מה משכורתך, אדוני? ואם היא גבוהה כל-כך בארץ ענייה כשלנו, הנתונה במצב מלחמה, מדוע אתה ועמיתיך לא תקצצו חלק ממנה, כך שיישאר קצת יותר בקופה לאלה שחסר להם? מדוע - אם אתם מודעים כל כך למצב הקשה, ורואים עצמכם אחראים לו - לא תוותרו על התוספות וההטבות שעלותן מיליונים רבים, על חשבון משלם המסים, כגון נסיעות לחו"ל בתנאי מותרות, שיפוצי מגורים ולשכות, אבטחה, פיצויי פיטורין מופלגים, כדי שנוכל לומר עליכם, נאה דורשים ונאה מקיימים, ולאור המופת שלכם אולי נשתכנע להפחית מדרישותינו שלנו.
סיבת קשר השתיקה הזה היא שרוב הדוברים בשם החלכאים והנדכאים גם הם גלשו, אחד אחד ובאין רואה, לאותו מעמד של המתעמתים איתם. גם להם – לרבות ראשי ועדי העובדים – משכורות נאות, שאינן נופלות מאלה של הדוברים בשם האוצר. למה אפוא לגעת בנקודה רגישה זו של ויתור על מנעמי המשרות המכובדות?
אין משען ואין תומך לעובדים העניים, החיים במצוקה. לפנים היתה זו הסתדרות העובדים הכללית שעמדה לימינם, ובראשה מפלגות פועלים שעקרונות סוציאליסטיים הנחו אותן. אותה הסתדרות עתירת הישגים סוציאליים שינתה את שמה והחליפה את עורה, והמונח "שמאל" פירושו בישראל רק תמיכה בוויתורים לפלסטינים והוא ריק מכל תוכן חברתי. וכאשר ההסתדרות החדשה מכריזה על שביתות הכורכות יחד את פועלות המתפרות בדימונה עם עובדי חברת החשמל, ומפקירה את מאות אלפי העובדים במשק הפרטי, רק משום שאת אוצר המדינה קל יותר לחלוב – אין עוד כל תוקף מוסרי למאבקיה.