אוסלו חי, אוסלו מת

שר החוץ שמעון פרס עמד השבוע על דוכן הכנסת ובמרי-רוחו קרא: אוסלו חי! אוסלו חי! ודומה היה באותה שעה כמלאכי השרת וחיות הקודש הקוראים במרום: "קדוש קדוש קדוש!" ופניהם להבה.
האם אוסלו באמת חי? זה בכלל לא חשוב. האם הרבי מלובביץ' המלך המשיח עדיין "חי וקיים לעולם ועד" כדבר מאמיניו? גם זה כלל לא משנה. די בכך שבעיני חסידיו האדוקים הוא חי כאילו לא מת מעולם. בעיני שמעון פס "אוסלו" (שם החיבה ל"הסכמי אוסלו") עדיין חי וקיים לעולם ועד. וגם אם מתו כבר אלף ישראלים ועוד כמספר הזה ויותר פלסטינים מאז אותו "אוסלו", וגם אם ההסכמים הטביעו את האזור בנהרות של דם ובתמרות עשן - אוסלו שלו חי וקיים. ואפילו כולנו מתים - אוסלו חי.
ועוד הוסיף שמעון פרס וקרא אל עבר ספסלי הימין: "אם יצחק רבין היה עומד כאן הוא היה מדבר כמוני". אוהו! גם זה ביטוי נוסף לאותה משיחיות עיוורת. שהרי אין לדעת מה היה אומר רבין אם היה עומד כאן, וגם אין זה משנה כלל מה רבין היה אומר אם היה חי. הרי רבין המנוח טעה בהסכמי אוסלו ואולי היה עומד כאן וטועה כמו פרס בדיוק, אם לא היה נרצח בידי בן העוולה.
אבל למאמינים יש טקסטים וקודים משלהם: "אוסלו חי" זו הסיסמה, ורבין אינו רק הקדוש, אלא גם ההוכחה עצמה לצדקת הדרך. שהרי "אם הוא היה עומד כאן הוא היה מדבר בדיוק כמוני". הוכחה. עובדה. מה שהיה להוכיח.
וממול, אותו ריטואל גם מספסלי הימין: "לבטל את הסכמי אוסלו" צועקים חברי הכנסת. כאילו לא די להם בכך שבפועל כבר בטלים ומבוטלים כעפרא דארעא. לא. הם רוצים הכרזה! הכרה רשמית! מסמך כתוב וחתום. להשיב את הגלגל אל נקודת ההתחלה. נישאר פה עם ערפאת ועם הרשות הפלסטינית המושחתת והמסוכנת אבל נבטל את אוסלו. אני מאמין באמונה שלמה בטקס ביטול הסכמי אוסלו ואף על פי שיתמהמה, עם כל זאת אחכה לו.
אוסלו חי מול אוסלו מת. שני קווים מקבילים שלא ייפגשו לעולם. במקום לקבל החלטות מעשיות, מתעסקים בימין ובשמאל בהכרזות ובכיפוף ידיים. כאילו אם ממשלה בראשות הימין תחליט לבטל את אוסלו זה יעצור מחבל מתאבד אחד. כאילו שאם השמאל יזעק כל היום שאוסלו חי, זה יציל חיים של אדם אחד.

שבויים במילים

ההכרזה של מקצת רבנים ביש"ע הקוראת לחיילים לסרב פקודה לפינוי המאחזים תיתקל מן הסתם בהתעלמות רועמת של החיילים הדתיים בצבא. רוב המאחזים אינם יישובים ואינם התנחלויות, והתחושה אצל רבים מתומכי הימין היא שלא צריך "לבזבז" את נשק הקריאה לסירוב, אם בכלל להשתמש בו, על פינוי כמה מכולות מגבעה בשומרון. עם כל הצער ועם כל הכבוד.
עובדה שלא נרשמה היענות גורפת לקריאה הזו. רבנים ביישובים רשאים להביע הזדהות עם בניית המאחזים ואף לתמוך ולעודד הקמתם, אבל הוצאת "פסק הלכה", או "קריאה קדושה" לחיילים, רק מציגה אותם כעדת קנאים. שיישרף העולם אבל שום מאחז לא יוזז.
אמנם ברור למדי ששר הביטחון מתעניין בפינוי מצנע ורמון מדרכו יותר מאשר בפינוים של כמה מאחזים, אבל שיקולים פוליטיים פנימיים מהווים לא פעם גם הגורם לבניית התנחלויות ולהעלאת מאחזים, כך שלא צריך להעמיד פני נדהם מ"השיקולים הפוליטיים" של פואד. ככה זה עובד. ופינוי מאחז איננו "שואה" כפי שזעקה אחת המפגינות בשומרון.
אלא מה? כמו שמעון פרס וכמו ספסלי הימין - גם רבנים נכבדים ומתנחלים נלהבים שבויים לעיתים במילים של עצמם. יש רבנים שמאמינים כי די בכך שיוציאו פסק הלכה או פשקוויל הקורא לסרב פקודה כדי שהעולם יעצור מלכת. די בכך שהם יישבו עם תלמידיהם ואוהדיהם כדי שצה"ל והשמאל והממשלה ירעדו ויפחדו לגעת, כי מי יודע מה יקרה.
האינפלציה בשליפת פסקי הלכה מהשרוול גורמת לכך שאיש מלבדם כבר לא מתייחס לכך ברצינות. הפסקים הללו נתפסים יותר כגחמה פראית ופוליטית, לא דתית-הלכתית. כל ביקורת על רבנים ופסקיהם נתפסת כפגיעה בקודשי ישראל. די לקרוא את עיתון הימין החדש "בשבע" כדי לראות את הניתוק והאיבה לכל גילוי של ביקורת או אפילו הרהור טקטי של שמא, אולי, לא-עכשיו. מי שלא חושב בדיוק כמונו - אחת דינו להיסקל בבליסטראות של מילים.