הדרך לבוסניה
"פלסטין השלמה" או "ארץ ישראל השלמה" הן פנטזיות שמביאות לשפיכות דמים. צריך להיפרד
זה לא מקרה שהמתנחלים וצדיקי השמאל הפוסט-ציוני צועקים בדיוק את אותה צעקה, בדיוק באותן מילים: "אין הבדל בין דגניה לבין קריית ארבע!". השימוש בהשוואה הזאת לא נעשה מאותה סיבה, כמובן.
כשהמתנחלים אומרים אין הבדל, הם רוצים לומר שאנחנו צריכים להמשיך ולהתיישב בשטחים, מאותם טעמים שהתיישבנו בדגניה. כשהפוסט-ציונים אומרים אין הבדל הם רוצים לומר שלא היינו צריכים להתיישב בדגניה מלכתחילה, שאנחנו כובשים בתל אביב כמו שאנחנו כובשים באריאל.
אבל גם אם הצעקה לא באה מאותם נימוקים היא מוליכה לאותו מקום: בוסניה. כל מי שתורם לטשטוש ההבדלים בין הגדה ועזה לבין ישראל - מתנחלים, מפגינים פלסטינים, ערבים ישראלים, צדיקי שמאל באקדמיה - מקרב אותנו לבוסניה, ומרחיק אותנו מהפסקת שפיכות הדמים. כולם צועקים בעצם "כולה שלי", ולפעמים "כולה שלהם", אבל כך או כך הם מכחישים את הצורך להתחלק בארץ הזאת. להיפרד.
האמת היא שיש הבדל פשוט ומכריע בין השטחים לבין ישראל. ההבדל הוא זה: מדינה פלסטינית. מדינה פלסטינית היא כל מה שיכול לחצוץ בינינו לבין בוסניה. אין שום סיכוי להפוך את יפו וחיפה לפלסטין, ואין שום דרך להפוך את קריית ארבע לישראל. הפנטזיות של פלסטינים על "פלסטין השלמה", והפנטזיות של המתנחלים על "ישראל השלמה", הן אכן פנטזיות. וככל שירבו המחזיקים בפנטזיות האלה, כך נרבה להתערבב ונתקשה להיפרד. מדינה פלסטינית יכולה להתקיים בגדה וברצועה; מדינת ישראל יכולה להתקיים רק מחוץ לשטחים האלה (עם תיקונים לכאן ולכאן). וכדאי שהפנטזיות יתנפצו על סלעי המציאות מהר ככל האפשר.
מפני שהמציאות היא מציאות של שתי תנועות לאומיות, סבוכות זו בזו, תלויות זו בזו באופנים שאף אחת מהן לא ביקשה. ככל שהן מתערבבות אנחנו מתקרבים לבוסניה, ככל שהן מצליחות להיפרד - אנחנו מתרחקים ממנה. לא חשוב איך נקרא לערבוב - ישראל השלמה, פלסטין הגדולה או "מדינת כל אזרחיה" – הוא מרחיק את האפשרות להגשמה (חלקית, מה לעשות) של השאיפות הלאומיות בשני הצדדים.
מדינה ריבונית בחלק מהארץ שבין הים לירדן היא הכי הרבה שכל אחת משתי התנועות הלאומיות שקיימות כאן יכולה לקבל. זה המצב. והאמת הפשוטה היא שהתעקשות על כל פתרון אחר היא הדרך לבוסניה.
לכן זה לא הזמן להתאחד בתוכנו ולא זמן להתחבק עם מתנחלים. זה הזמן לחדד הבדלים אידיאולוגיים. לחדד את ההבדל, אצלנו ואצלם, בין אלה שמקדמים ערבוב לאלה שמקדמים פרידה.
גדי טאוב, סופר, שוהה בניו יורק