חימום שרירים איטי בכרמל

את שנת הטיולים העשירית שלנו פתחנו, כמו תמיד, במסלול סולידי. אחרי חופשת הקיץ, במהלכה אנחנו מתנזרים מהליכות ומסתפקים ברביצה בים, אנחנו זקוקים לחימום שרירים איטי. הכרמל הוא בדיוק המקום הנכון לטיול הראשון. מדהים כמה מסלולי טיול, בכל דרגת קושי, מספק חבל הארץ הלא גדול הזה לאלה שמעפילים אליו לא רק כדי לקבל חלוק לבן ומסאז'.
אנחנו מתפתלים בכביש בית אורן ועוצרים לארוחת בוקר בחניון ח'ירבת רקית (ג'חנון, אלא מה. לא ברור איך בקבוצה שאין בה ולו נצר אחד לעולי מרבד הקסמים מביאים כולם מאפה תימני לארוחת בוקר, כאילו הרגע יצאנו מצנעא). אחרי ספירת מלאי עצובה (עוד בוגרים נטשו אותנו העונה לטובת פעילויות מרתקות יותר מאשר בילוי עם ההורים), מסיבת יום הולדת מאולתרת (אנחנו מאוד מקפידים על שמחות) והקפצת רכבים לסוף המסלול (פעולה לוגיסטית סבוכה, שאף פעם לא הצלחתי לרדת לעומקה ובכל פעם אני מתפלאת מחדש כשהאוטו מחכה לנו במקום אחר ממה שזכרתי), אנחנו מתחילים לגלוש מהר שוקף והר ערקן לכיוון נחל אורן.
בחוץ שרב מעיק של סתיו (סתיו?), איום בטילים ומיתון מתמשך, ואנחנו מתחבאים לנו בין עצים עבותים וצמחיה דוקרת (זה טיול מאוד קוצני, מתלוננת אביב, בת 4.5), גולשים על סלעים, חומקים ממוקשים טריים של בעלי חיים ומפריעים לפרות שמוחות על הפלישה לטריטוריה הפרטית שלהן. מבין העצים מגיח מדי פעם בניין הטכניון של חיפה, מזכיר לנו שאי שם, לא ממש רחוק, יש ציוויליזציה.

מחזור 2000 הולך על שתיים

דור הפעוטות, מחזור 1999-2000, עושה צעדים ראשונים מחוץ למנשא, חומל על הגב של אבא, רומס צמחיה בצעדים גאים ובטוחים של בני שלוש. בהפסקות לזלילות ושתייה אלון המדריך מתעקש להתגבר על כרסום הביסלי ולצקת ערך מוסף בשבת שלנו. וכך אנחנו לומדים למה קוראים לכרמל בשמו (כרם אל, למקרה שלא ידעתם), מה ההבדל בין הפרי של האלון לזה של האורן ואיך השרף מגן על האורן.
כשאנחנו מקנחים בקלמנטינה, הוא מספר לנו את האגדה על אהבתם עתיקת היומין של האלון והקיסוסית. האלון, כך מתברר, ביקש מהמטפסים שיגנו עליו משיני הצאן המכרסם, אבל כולם ענו לו בשלילה.
הקיסוסית היתה הצדיקה היחידה שנענתה לבקשה, יצרה סבך מגן סביב גופו של האלון ונשאה סיבלה בשתיקה גם כשהצאן נגס בה באכזריות. ראה אלוהים את הקרבתה והחליט להצילה. הוא הכניס בעליה חומר ארסי צורב ובשוליהם, קוצים בשם סיכים, ומאז ועד היום לפופה הקיסוסית בגזע האלון.
לחניון האגם אנחנו מגיעים, עייפים ודקורים, לקול צליליו המענגים של האוטו גלידה. ארטיק תות, זה עם המילוי כמו ריבה באמצע, הוא בדיוק מה שנחוץ לנו עכשיו, והרווחנו אותו ביושר.
בארוחת הצהריים על השולחנות של קק"ל (שניצלים, פסטה, תירס ותה מתוק לקינוח), יש לנו ריטואל קבוע: אנחנו מתווכחים לאן ניסע או-טו-טו (התלבטות בין ברצלונה, אמסטרדם, טורקיה או סתם מצפה הימים), למרות שברור לכולנו ששוב נישאר בארץ ומקסימום ניפגש במדבר יהודה. תכנונים תמיד היו הצד החזק שלנו.
בחוץ מחכה לנו העולם האכזר: הפקקים בכביש החוף איומים מתמיד, והילדה, שכלב חטף לנו את המוצץ שלה בטיול, בוכה מרוב געגועים. הביתה אנחנו מגיעים מלוכלכים כמו יתומיו של צ'רלס דיקנס ועם רגליים שרוטות כאילו היינו בילבי. כיווצי השרירים ברגליים מהירידות יתחילו רק מחר.
מסלול: הר שוקף - הר ערקן - נחל אורן - חניון האגם. מתחילים מפיסגת הר שוקף (אליה ניתן להגיע רגלית מאיזור ח'ירבת רקית או ברכבי שטח) ומתחילים לרדת צפונה בשביל המסומן בצבע תכלת עד לנחל אורן. משם מערבה, עם הנחל, עד לחניון האגם. מהר ערקן לנחל אורן הירידות תלולות וחוויתיות.
אורך: כ-4.5 ק"מ. עונה מומלצת: אביב. בשל סכנת החלקה, מומלץ לא לטייל בימי גשם ומספר ימים אחר כך.