מי מפחד מדיסקים צרובים?

מי מפחד מדיסקים צרובים? חברות התקליטים פוחדות, המוזיקאים עם הפנים הנוגות בתשדירי הקינה פוחדים וחנויות הדיסקים כמובן ,שחוששות מסגירה צפויה. אבל האם מישהו חשב בעצם שהדיסקים הצרובים כמוהם כהורדות טראקים ברשת, מעודדים ומגרים בעצם את הצרכנים הפוטנציאלים לקנות יותר? לי, אישית, יש ויכוח נוקב עם שומרי חומות המוזיקה. אני לא צורב מטבעי. דיסק עם עטיפה ריקה מצריך השקעה גם בסורק, ואין לי את הזמן והסבלנות לשבת שעות מול המחשב ולחכות עד שאאתר את מה שאני רוצה לשמוע ואחר כך להוריד אותו. אני כן משתמש בכל הכלים הללו כדי לדעת אם אני רוצה לרכוש מוזיקה, ואתרים שונים, כולל אלו של המוזיקאים עצמם, מאפשרים לי לחוות דיעה ביני ובין עצמי באמצאות השמעה חופשית, לפעמים שבוע עד שבועיים לפני שיוצא אלבום כלשהו לשוק. יש ילדים רבים שכלל לא מגיעים לחנויות דיסקים. הם משתמשים באמ.פי.3 ואולי אחר כך רוכשים דרך הרשת את המוזיקה שלהם וזה מספיק להם. לא על אלו אני בונה, וכנראה שגם לא חברות התקליטים, אם כי באיוולת מסוימת הם משקיעים מאמץ רב ומיותר במלחמה נגדם. תעשית המוזיקה בעולם, שהגיבה בפאניקה לנוכח אתרים כמו נפסטאר (ומאוחר יותר ל'אאודיו גלאקסי'), נהנתה בשנת 2000, שהיתה גם שנת השיא בפעילות של נאפסטר, מממכירות שיא, למעשה, היתה זו השנה המוצלחת בתולדותיה. היום זה ידוע: הנאפסטריסטים היו הצרכנים הכי טובים טובים של תעשיית המוזיקה.

פאניקה על לא מאומה

בסך הכל, האם הדיסקים הצרובים באמת יכולים למוטט את תעשית המוזיקה? והאין מצבה הגרוע כיום הוא בכלל תוצר של המצב הכלכלי הגרוע שמאפיין את רוב העולם הצרכני ב- 2002? אני לא משוכנע שהירידה ברכישת דיסקים מתחוללת רק בשל מכת הדיסקים הצרובים. עובדה היא שהלייבלים הקטנים פורחים למרות שאינם זוכים לרווחים גדולים, והאמנים המובילים שתמיד מוכרים, עושים זאת למרות, ואולי אפילו בעזרת השוק הלא חוקי שפורח בשווקים הפתוחים. הבה נודה באמת: רשתות כמו "צליל", ו"טאוור רקורדס" מבוססות בעיקר על הקונה המזדמן, זה שעובר בדרכו לשופינג בקניון ורוכש דיסק באופן כמעט אקראי, או בעקבות מסעות פירסום ומדדי פופולריות ואופנה. חנויות הנישה, אף הן מבוססות על רוכשים שנהנים לרכוש מוזיקה כסוג של בילוי ואספנות, וחנויות המשומשים ממשיכות אף הן כמו כולם, בהיקף נמוך יותר, מפני שגם יין קונים פחות וגם לסרטים הולכים פחות. הפאניקה של תעשיית המוזיקה מזכיר את חששה של תעשית הקולנוע עם הופעת הטלוויזיה, אבל כשם שהטלוויזיה לא הרגה את הקולנוע, כך גם הורדות מהרשת לא יוכלו להרוג את תעשיית המוזיקה. מי שקונה בשוק דיסק צרוב, קנה לפני עשרים שנה קלטת משוכפלת. הקהל הזה לא קונה מוזיקה חוקית ויהי מה, ושום סדרת חינוך לא תעזור. זה אותו שוק שחור שפועל במקביל לשוק החופשי מאז ומעולם ולפי ידיעתי לא ממש מובא בחשבון בשיקולים הכלכליים של הגופים השונים בתעשיות הבידור.

שם המשחק: גירוי

לכן אני מציע לחברות התקליטים, כמו גם למוזיקאים עצמם: להפחית את רמת הפאניקה ולהשקיע בגירוי האוזן לדברים טובים. זו התשובה האמיתית למשבר בו אנו מצויים. הניזוקים העיקריים מהפיראטיות, יש להודות, הן חברות התקליטים, ולא המוזיקאים עצמם, שרבים מתפרנסים בכל מקרה בעיקר מהופעות. אם נעשה סקר שיבדוק מי מבין אלו שצלחו את הדרך למופעים של שרית חדד קנה דיסק צרוב, אבל שילם במיטב כספו עבור ההופעה, נכונה לנו הפתעה גדולה. נכון, המצב קשה, אבל הוא קשה גם במכירת מקררים. אין מה לעשות, מפסיקים לבכות, מתייעלים, משקיעים פחות בחיפוש המטבע מתחת לפנס וממציאים מקורות אור חדשים. לפני הכל, מורידים מחירים, כי הצרכנים אינם טיפשים, הם לא ישקיעו 90 ש"ח ברכישת דיסק שכולל שני שירים טובים בלבד, מה גם שעדיף שעשרת אלפים איש ירכשו אלבום במחיר נמוך מאשר חצי מכמות זו במחיר גבוה (חברת אן.אם.סי,אגב, מציעה החל מהשבוע את קטלוג שנות ה- 90 שלה, שכולל אי אלו קלאסיקות, במחירים מוזלים מאוד). והכי חשוב, אני מציע לחברות התקליטים לפתוח את כל הקטלוגים שלהם להאזנה ברשת (תחשבו עוד כמה אנשים היו רוכשים, נאמר, את "חתונה לבנה" של שלום חנוך, או את "סיפורים מהקופסה" של פורטיס, אם היו יכולים להתוודע אליהם), שיהיו זמינים לכל גולש בכל יום ובכל דקה, ולהפוך את הרשת לתחנת רדיו חלומית. רק ככה הם יוכלו לגרות קהל של אלפים לרכוש את התקליטים, או לשלם על הזכות לשמוע.

'הבן של' המוצלח מכולם

בקסטר, הבן של יאן דיורי המנוח, מהמתוקים והנוגים ביוצרים, ממשיך בגאוה את המסורת עם אלבום סולו ראשון בעקבות האי.פי. המצוין שלו "אוסקר בראון", שהושמע לראשונה על ידי קובי אור בתוכנית הרדיו 'ברד' של רן שריג, שאת פעילותו האמנותית התחיל כמחווה ליאן דיורי. בנים של הם דבר מובן מאליו בהוליווד, אבל עדיין לא קמו יוצרים מוכשרים ממש, למעט, אולי, ג'ף באקלי, שכבר הספיק לעזוב את חייו הגשמיים לצער כולנו, וג'ייקוב דילן, שהתחיל מצוין אבל בנתיים מדשדש בעקבות האב המהולל. באקסטר, לעומת רוב הבנים של, זוכה להתפעלות מקיר לקיר. משווים את המוזיקה של בקסטר לאפוסים המרירים של מרקיורי רב וספירטיוליזד, ואת כישרון הכתיבה שלו ללא פחות מזה של ג'ון לנון. אם יש צדק בעולם, הוא לא נעשה ליאן דיורי, שהיה מוגבל, נעזר במקל, סבל כל חייו מבריאות לקויה, והיה משוררה של לונדון וחצרותיה האחוריות. בשנותיו האחרונות הוא חלה בסרטן, אבל המשיך להשתתף בתוכניות טלוויזיה, חלקן דקומנטריות, על לונדון המזרחית ועל השכונות המוזנחות מוכות העוני, והוזמן להשתתף לא אחת בתוכניות מוזיקה כמו "מאוחר " של ג'ולס הולנד (בן דורו המוזיקלי), בהן הופיע עם להקות כמו מדנס, אף הן בעלות אורינטציה לונדונית מובהקת. להיות בן של זה לא קל (ג'וליאן לנון יודע זאת היטב), אבל בקסטר מסתמן ככישרון ענק, ונעים לפגוש בממשיך דרך כה מוצלח. בנתיים, ובהתייחס לקטע הראשון, אפשר לשמוע את שני הדיסקים ברשת, ואחר כך לקנות כמובן.