מָרָק / יואב אלוין

אפילוג / ANUS MUNDI

אחרי שלושים ושש שנה של הבטחה בא הזמן להפר את השבועה. זוהי לא מעשייה, כי אם סיפורה של צמיחה משונה.
מדורה למדתי לא להקל ראש בדברים חשובים - דברים שמקרבים את הקץ למי שמתעקש לחיות אותם - כמוסים.
היא היתה יחידה במינה. לפניה ידעתי עוד כמה. ואף לא אחת מהן נתברכה באותה תכונה מופלאה, שלא לומר מוזרה. כשראיתיה לראשונה כבשה אותי דמותה - מיד ידעתי שזו תהיה עלי חביבה. דורה היתה שונה בהילוכה - פסעה מעט כפופה, ומדי פעם משכה את שמלתה מחריץ ישבנה. אלה דברים שהבחנתי בהם מיד בהתחלה. וכשהעמקתי ללמוד אותה - את זה לא אצליח להסביר כהלכה - גיליתי שהיתה לה צלע אחת שמחה.
כשהלכתי לפגוש את אמה, לבקש את ידה, אמרה לי זו בעליצות יתרה, "הרופא הבטיח שהכול יסתדר אצלה מיד אחרי החתונה, ואל תחפש בי את האשמה." דורה הסתכלה באמה, הזעיפה מבטה ופסקה, "אני כבר מספיק גדולה, לא חיה באשליה, אתה לוקח אותי כמו שאני... וכלום אני לא מבטיחה."
אהבתי אותה על כנותה והערצתי אותה על יופייה, והרבה יותר על שמלתה, שבאורח פלא חדרה תמיד אל גבעות ישבנה. לגמנו כוסית חריפה בבליעה אחת אמיצה. דורה התרוממה, חלצה מעכוזה שמלת משי יפהפייה. אחרי שבוע נשאתי אותה לכלה.
בחודש הראשון של החתונה היתה דורה חומקת מהמיטה ומבלה באמבטיה שעה ארוכה. אחר-כך מעירה אותי מהשינה, מהדסת בחדר בכתונת לילה כחולה, שאיימה גם כן לחדור לגופה. דורה לעולם היתה רעננה ומריחה. כנוֹהג, שילחה בי נשיקה אדומה למען יקיצה יותר טובה. בתנועות מיומנות היתה מקפלת עלי שמיכה ומשלחת אותי מיד לעבודה; לא לפני שהאכילה אותי ארוחת בוקר דשנה, ששמרה על חזות בריאה. כהרגלי, הסתכלתי על שמלתה, שעשתה את תפקידה ובשובבות מגרה העמיקה מיד והתחפרה.
היתה לי משרה טובה. בצהריים שבתי לארח לה לחברה, לאכול אתה את ארוחת היום השנייה; ישבנו אחד מול השנייה, ובינינו היתה גלדיולה טרייה. דיברנו על אהבה וקיווינו שזו לא תמצא לעולם מנוחה. כך היתה לנו ההתחלה. דורה, אני והגלדיולה הטרייה.
אחר-כך ביקשה דורה פרלמוטר בת יהודית להכין אותי להפתעה והצביעה לעבר הגלדיולה שפרחה מלוא הדרה. היא סיפרה בקצרה על מה שמעולל בה גופה מאז מלאו לה שמונה-עשרה שנה.
"הפעם הראשונה," אמרה, ונעצה מזלג בקציצה שהתקררה, "היתה אחרי שאמא חזרה מביקור במחנות ההשמדה." היא רעדה בקולה, ושיחקה שבילים במחית תפוחי האדמה. "זו היתה חוויה מתקנת ליהודית..." כך קראה לאמה - בשמה. ובקצה העין גלשה דמעה גוֹלה.
הסתכלתי על הגלדיולה ועדיין לא הבנתי מה אשתי הבוכייה רוצה. דורה ביקשה להאריך את סיפורה, אך שינתה באחת את דעתה.
"בקיצור," אמרה, והחליפה את גון קולה, "יש דברים שגם חתונה לא משכיחה." הסקרנות הלכה וגברה. ביקשתי שתמשיך לספר בלי הפסקה. הכנתי את עצמי לאווירה קשה.
"אמא יהודית היא ניצולת שואה, היתה במחנה הכי רע... היום, ברוך השם, זה כבר מאחוריה. אבל, לצערי... עבר לאחורי."
וכך סיפרה לי דורה פרלמוטר בת יהודית שאחוריה מצמיחים, אחת ליום, גלדיולה.
שמחתי שדורה פתחה את סגור לבה וחלקה אתי את שעולל לה עכוזה - כמחווה לזכר השואה. חיבקתי אותה בעוצמה וניתקתי את שמלת הכותנה מחריצה. היא חייכה במבוכה ומיד קפצנו למיטה. נשקתי את בשר ישבנה וביקשתי להיות עד לצמיחה הקסומה.
תחילה דורה התביישה, אך כשנשבעתי שגופה הוא בשבילי מתנה ואהבתי אליו עצומה, התכופפה וגילתה בפני את פי טבעתה: הכול היה תקין, ולרגע הייתי כלא מאמין - איך חור קטן ושָׁריר משנה עצמו תדיר?
כל בוקר, אחרי מקלחת קרה ואחרי טבילה ארוכה בגיגית חמה, דורה הסתובבה בבית עירומה. גרנו בדירה שכורה בקומה הראשונה; לעובר אורח שחלף בסביבה נדרש לאמץ מעט את הרגליים, להרים את עצמו על בהונות, כדי לראות אישה שמחה מתהלכת חופשייה כשבתחת תקוע לה פרח - להנאתה. לשמחתנו, דבר כזה לא קרה - ואילו היה, היתה השמועה בוודאי מתפשטת בסביבה הקרובה ושמה קץ להרמוניה. סוד הפרח היה רק שלנו. נקודה.
דורה, דורה, דורה, נעות השפתיים מעצמן. רק דברים טובים יש לספר על דורה אשתי, שהיתה. מה כבר אדם יכול לבקש - אישה נקנית בזֵרים, אבל אישה שמצמיחה פרחים, על זה מי שמע בחיים.
פעם, בבדיחות הדעת - שהרי לא התכוונתי באמת לחלוק את האוצר שלי עם אחרים, וכי איזה אידיוט יעולל לעצמו שטות שכזאת, במיוחד כשנפל בחלקו מעשה נסים - אז בבדיחות הדעת הצעתי לדורה אשתי המצמיחה שאתפטר מהעבודה ואשווק פרחים טריים במשרה מלאה. יען כי חוקי הטבע בעולם כל-כך קבועים, ובשום מקום לא תמצא פרח שצומח אחת ליום, בבקרים. שעה ארוכה השתעשענו בהלצה, ודורה אף הוסיפה הצעה שובבה: היא ביקשה שנרשום את הפטנט על שמה. צחקנו והתלוצצנו עוד שעה תמימה, ואחר-כך נכנסנו למיטה, חולמים יחד את פריחת הבוקר הבא.
והוא בא. בוקר אחד, בתחילתה של איזו עונה, התמהמהה דורה שלא כהרגלה. ואני, מעודי לא יצאתי לעבודה לפני שראיתי את תחילתה של הנביטה, את העלה הראשון פורש את עצמו ונמתח מהקמטים (העלים הגיחו במהירות מפליאה). לעתים, כשמיהרתי לפרנסה ודורה עוד לא התעוררה, חזרתי בדחיפות מיד בהפסקה הראשונה, ולו כדי לראות שהכול כשורה - עם הפריחה.
בבוקר ההוא, זה שהיה לפני שלושים ושש שנה, דורה לא יצאה. היה זה יום שבקלות יכולתי לשכוח - כמה כבר אדם זוכר את ימיו, או מסתכן לשחזר אותם. הקפה הונח על השולחן, הטוסטים מזמן קיבלו את צבעם, החמאה נמסה, ואני המתנתי מעט חסר מנוחה. נקשתי על דלת חדר האמבטיה ושאלתי אם היא זקוקה לעזרה. "יש לי הרגשה לא ממש טובה," אמרה, וכדי להרגיע אותי מיד הוסיפה, "יהיה בסדר, תן לי רק עוד דקה."
דורה אישה מאוד אמינה - לא הסתכלתי בשעון. בחלוף השנייה האחרונה, זו שהשלימה שישים שניות לדקה השלמה, נפתחה הדלת בחריקה ומולי עמדה אשתי - עירומה; עדיין רטובה, הסתכלה בי וגמגמה כשטיפות מים נוטפות מסנטרה, שהיה דמוי תחתית ביצה. רגע לפני שדיברה החליקה טיפה מאפה, נמרחה על חזהּ והזקירה אחת מפטמותיה. היא אמרה, "הגלדיולה... בפנים תקועה. אני בצרה. אבל צא אתה לדרכך, תחזור בצהריים, כהרגלך... מבטיחה שהארוחה תהיה מוכנה וגם הגלדיולה - שהרי היא-היא שמשלימה לנו את האווירה." בקולה חרקה הדאגה. ואילו אני, בהכנעה של אהבה, יצאתי לפרנסה כפי שציוותה דורה, אשתי הגיבורה. האמנתי בתושייתה, שהרי דורה - יצירה מופלאה בפני עצמה.
בהפסקה הקטנה נדדו עיני אל תמונתה, שקישטה את שולחני במשרדי מס-הכנסה. המחשבה על הגלדיולה התקועה שבה וניקרה. הפכתי חסר מנוחה ולבי נדד אל עכוזה של אשתי, הדאוגה. ביקשתי מהבוס חצי יום חופשה בטענה שדורה חשה בחילה. חזרתי הביתה במהרה. להפתעתי, היתה דורה שרועה על המיטה, התחת לכיוון התקרה. החרדה מפניה לא חלפה, ואף התגברה. עכשיו נראתה הרבה יותר מתוחה, ונדמה שגם קצת דמעה.
"אני כבר לא שווה," אמרה פתאום באנחה דווּיה, "הלך כל הקסם - אני כל-כך עצובה." וביקשה להתהפך על גבה, להחניק בכרית את פרץ בכייה.
הסתכלתי היטב בישבנה, בתקווה שזה יספק פתרון הולם לבעיה. באחת פשקתי אותו לרווחה כדי לראות מה לה, לצמיחה. דורה התביישה. התחלתי מלטף אותו בכוונה יתרה, משתדל להעניק את החיבה הראויה. השעה היתה עשר. על-פי רוב בשעה זו היתה תחילתה של הפריחה הראשונה, והעלים דמויי החרב היו במלוא הזקפה.
היא נאנחה וביקשה שאקרא לאמה, לפתור לנו את הבעיה. יהודית הגיעה בהתראה מאוד קצרה. היא נכנסה לדירה וכהרף לקחה על עצמה תפקיד של מצילה. החלקתי מעליה את מעילה והופתעתי לגלות עד כמה הכירה את ישבנה של בתה - מיד החלה בפעולת ההחייאה, של הגלדיולה המשתהה. תמכנו בדורה משני צדי גופה והובלנו אותה לחדר בשכיבה. דורה היתה קלה כנוצה, ומִתאר עצמותיה נגלה מבעד לשמלה. על השולחן פרשתי שמיכה עבה - לא לפני שמשכתי מפת- תחרה עתיקה מימי גרמניה שלפני המלחמה. דורה נחה על בטנה. בדומייה.
יהודית ביקשה שאחזיק ביד בתה בעודה מכינה את תפארת ישבנה. עשיתי כדרישתה, וגם קצת כעסתי שהיא מחדירה שם את אצבעה, נוברת עמוק בתוכה, אף-על-פי שהיתה בתה היחידה.
התיישבתי על הרצפה, החזקתי בדורה העגומה, שמכווצת בתחת אצבע של ניצולת שואה. היישרתי מבט עמוק אל תוך עינה. ראיתי אל תוך צינור נשמתה. באופק עמדה אמה, שלפתע החלה לזמר מנטרה בשפה זרה: "ANUS MUNDI - חור התחת של העולם / לא תמוש ואתה קוצן / אדמה רוויה עצמות אדם - ANUS MUNDI - / חירות נקנית תמיד בדם / חופש הוא אשליית האדם."
דורה הניעה את שפתיה לקצב מילותיה של יהודית, אמה. השירה חזרה על עצמה, בשני קולות חזרה על עצמה. אחר-כך חילצה יהודית את אצבעה ובאחת נפסקה השירה. "הבעיה נפתרה," אמרה, ובתקיפות הוסיפה, "לפעמים צריך להזכיר לשואה את ייעודה." חייכתי מתוך כבוד לאישה שהצילה את דורה, אשתי היקרה. לאחר מנוחה קצרה, בעודה צובעת באודם את שפתה העליונה, לחשה באוזנה, "עכשיו תלחצי קצת, ילדה, שחררי את המצוקה."
דורה התרווחה, הִפריחה נפיחה ואמרה, "הו, איזו תחושת הקלה. נראה שהבעיה חלפה. אני כבר מרגישה את הגרעין... נרקב בזוהמה. תכף תבוא הצמיחה. מה הייתי עושה בלי העזרה. יהודית, יהודית, תודה."
האֵם הבינה ללב בתה ופסקה ללמד אותי אורחותיה של ירושה. הובלנו את דורה - לעשות מקלחת קרה. ולגמנו קפה כדי לחזור לשגרה. יהודית אישה טובה שאוהבת לחלוק את עברה למען לא יחזור ויפתיע בפעם השנייה, או מי יודע כמה. היא אמרה:
"עכשיו אתה זה שצריך ללמוד את העבודה, כי אני כבר לא צעירה וכוח הזיכרון תלוי באהבה. גם אני אמות בגלל חטאים של אחרים, וכשאמות תצטרך אתה לעשות את הפעולה - הבת שלי היא נכס לאומה... דור שלישי הוא זכר קלוש לזוועה שהתרחשה."
יהודית הציתה מון בלאן, גדשה את ריאותיה חופן עשן, ואט-אט הפריחה סילון אפרורי וקטן. הפילטר איבד את צבעו הלבן. ישבנו היא, אני והענן, והמתנו אילמים סביב השולחן. שתקנו שעה ארוכה בזמן שדורה התקלחה, ומדי פעם נשמעה מרחוק נפיחה איומה. חיוכה של יהודית אמר מבוכה: "זו פעולה טבעית של אחרי הדחיקה - ישבן לא מורגל בחדירה. תתרגל... דורה בחורה מאוד עדינה."
ואז ביקשה לבחון את ידי. שלחתי לפניה את זרועותי, מתפעל מחמותי, שהחליטה לראות לי את קו הגורל. קיוויתי שתתייחס ליום המחר, ולא תגרור זיכרונות מהעבר. יהודית התבוננה בהערצה, וחד-משמעית קבעה, "האצבעות שלך מספיק טובות בשביל החדרה... צריך מאוד להיזהר בזמן החפירה. והאצבע המאשימה... טוב שתהיה ארוכה ולא עבה - במקום הזה נוגעים רק בכפפה רכה."
יהודית הפכה באחת לאישה מלומדה, וכשראתה את התפעלותי מחכמתה טפחה על ידי בחיבה וחתמה בלשונה החדשה, "חור הישבן הוא רקמה עדינה."
שאלתי את יהודית, האם לדורה יש בחירה? האם לפרח הגלדיולה יש חלופה? היא חשבה וחשבה, הסתכלה בי, משתהה, ולאחר שסידרה תלתל קפיצי בראשה השיבה תשובה מוזרה: "יהודים מתפתחים לתפארת מתוך צואה... מבחינתי זו הוכחה ברורה: אלוהים לא רק גבר - הוא גם קצת אישה."
הקביעה שלה היתה מפתיעה. הסכמתי אתה מפאת כבודה. אך מיד הפכה מחשבתי צמאה - רעבתי להבין את נסתרות כוונתה. עיני נפקחו לרווחה ופי גישש לשאול שאלה. יהודית הרימה את ידה ומנעה.
"יש שאלות שאין להן תשובה, אבל אם אני חוזרת לשאלתך הראשונה..." אמרה, ורכנה לעברי במלוא הכוונה, "תענה בבקשה, האם הגלדיולה, זו שצומחת מישבנה, משנה לפעמים את צבעה?"
"כן," אמרתי, "משנָה... אך מה לזה ולבחירה, ולאלוהים האישה?"
"פשוט הייתי צריכה עוד הוכחה!" מלמלה קצרות וסתומות. ונאלמה. את השתיקה הפרה דורה בתה, שמדי פעם השמיעה לאוזננו אנחה בלומָה. מחדר האמבטיה.
ניסיתי להפר את מבוכת השתיקה, הזמנתי את יהודית להצטרף אלינו לארוחה. היא הודתה במחוות יד קלה ותירצה את התנגדותה בפגישה חשובה אצל חברתה הטובה, שגם היא ניצולת שואה גאה. ואפילו: "ואפילו גיבורת מחנות ההשמדה, שלימים הפכה להיות ואזה, לאלוהים, שבעתות מצוקה הוא גם קצת אישה."
יהודית הלכה ובדלת נתנה לי נשיקה ראשונה, ובאוזני שוב לחשה, "אמרתי כבר?... רקמה מאוד עדינה!"
דורה הגיחה עירומה ולחה, והצביעה על הצלע השמחה:
"הגלדיולה... רגע לפני הצצה," אמרה, ומיד נשכבה עירומה על הספה. ואני חשבתי, כמה חבל שאין לנו גינה פתוחה, שאלוהים האישה תראה את יצירתה, פרי בריאתה.
"הנה, אנחנו חוזרים תכף לשגרה... מה, יהודית כבר הלכה?" שאלה דורה בפליאה. הנהנתי תשובה, ונשקתי אותה בכל חלקי גופה.
ושבה לביתנו השלווה, שהופרה רק אחת לשנה - ביום הזיכרון לגבורה - אז נכנסה האצבע שלי לפעולה. ושכחתי להוסיף הערה חשובה: כל לילה התמוססה הגלדיולה כלא היתה. בבוקר, באגרטל, צפה ורעדה פלומת אבקה דקיקה, כי הגלדיולה נועדה לפרוח כמעט יממה - ועל זה אין לי כל השגה.
דורה מתה לפני שנה. מִצמא. אך לפני כן השאירה צוואה:
"קבור אותי עם הפנים לאדמה, ואל תשים עלי מצבה."

"מרק" (הוצאת כתר) הוא ספרו הראשון של יואב אלוין, יליד ירושלים