זיתים שחורים

מקוממות עוד יותר מן ההתפרעויות של "נוער השוליים" של ההתנחלויות, שאולי הן תופעה חולפת, הן ההכרזות של רבנים בשם התורה: של הרב זלמן מלמד, הקורא לחיילים לסרב פקודה לפינוי מאחזים, ושל הרב הראשי לשעבר, מרדכי אליהו, המתיר ליהודים למסוק זיתים מעצים של פלסטינים, כי "הקרקע שעליה נטועים העצים היא ירושה של עם ישראל, ופרי הנטיעות שנטעו הגויים באדמה שאינה שייכת להם, שייך לנו". שתי ההכרזות, אם הן מקובלות על המתנחלים, מעמידות את מפעלם לא כהמשכו של המפעל הציוני חלוצי (כפי שביקשו המתנחלים להציגו זה 30 שנה) אלא כמפעל שעיקר צידוקו והגיונו הוא בקיום מצוות תורה על-פי פסקי הלכה רבניים.
הקריאה לסרב פקודה היא לא רק אנטי-דמוקרטית ומנוגדת לעמדת המתנחלים לגבי הסרבנות לשרת בשטחים, אלא גם בלתי מוסרית בעליל, בהיותה מופנית אל החיילים המחרפים את נפשם על הגנת ההתנחלויות. ההיתר של הרב אליהו למסוק זיתים של "גויים" הוא מן הדברים שעליהם נאמר במשלי, "תחת שלוש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת". הארץ לא יכולה לשאת את המראות של מתנחלים הבאים לחמוס את הפרי שאחרים עמלו בו; וכל אדם שרגש אנושי פועם בו אינו יכול לשאת את המראה של מתנחלים המונעים בכוח מן הכפריים למסוק זיתיהם ומרחיקים אותם מאדמתם.
הרב מרדכי אליהו אי אפשר שלא יזכור שאחת הקללות הקשות בפרשת "כי תבוא" בספר דברים – בין הדבר והשחין, השחפת, הקדחת והדלקת – היא : "פרי אדמתך וכל יגיעך יאכל עם אשר לא ידעת, והיית אך עשוק ורצוץ כל הימים...זיתים יהיו לך בכל גבולך ושמן לא תסוך כי יישל זיתך". אבל גם מי שאינו בקי בתורה ורק עמל אי פעם על זריעה ונטיעה, והוא, או אבותיו, גידלו עצים במשך שנים עד שהניבו פרי – יודע איך רותח הדם בגין חמס כזה של פרי העמל.
ההכרזה של הרב אליהו היא חילול המוסר היהודי, שהעניק לעולם כמה מן הציוויים ההומניים ביותר, כמו העיקרון ש"מה ששנוא עליך לא תעשה לחבריך", כמו יום המנוחה השבועי לעובד, ללא הבדל דת וגזע, או כמו הציווי לתת "לגר, ליתום ולאלמנה" מקציר השדה, ומן הזית, ומן הגפן "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים". הייצאו המתנחלים נגד ההכרזה הזאת?
לאן מועדות פניהם? אם בכוונתם להיות מחוץ לתחום לגבי כל הציבור הישראלי המאמין בדמוקרטיה, ולמעשה ל"זכות" בנידוי שלו, הם עלולים להשיג זאת בקרוב מאוד. מזמן שהחלו ההתפרעויות האלימות של "נוער הגבעות" נגד החיילים והשוטרים שבאו לפנות מאחזים בשם החוק, והנהגת יש"ע הסתייגה מהם בשפה רפה, בלב ולב, מתמעטים והולכים התומכים במתנחלים ובזכות הישארותם במקומם.
עצם מפעל ההתנחלות היה שנוי במחלוקת מתחילתו, אבל במרוצת השנים, כאשר התרחב המפעל הזה וכלל יישובים גדולים ומתפתחים בקצב מהיר, באו גם מתנגדיו, לרבות פוליטיקאים מן "השמאל השפוי", לכלל הכרה שיש לקיימו, ולא יעלה על הדעת, אם מבחינה עקרונית ואם מבחינה מעשית, לעקור 200 אלף יהודים מיישוביהם. אפילו ראשי הפלסטינים, במו"מ שניהלו עם נציגי הישראלים, הניחו מראש שלא יהיה אפשר לפנות את כל ההתנחלויות – בוודאי לא בעתיד הקרוב – וחיפשו פתרונות ביניים לבעיה. כן כדאי לזכור שרבים בציבור הישראלי הגו הערכה רבה, אפילו הערצה, לגילויים של אומץ, נחישות ואידיאליזם מצד המתנחלים – בייחוד נוכח פיגועים והתנכלויות – והתנגדות חריפה כלפי המתקיפים אותם מבפנים, הרואים בהם אשמים בכל הצרות הבאות עלינו.
כל זה עלול להשתנות במפנה חד ומהיר אם לא ישמיעו מנהיגי המתנחלים קול ברור ותקיף, הן נגד הנוער האלים והמסתער על מגיני החוק, והן נגד הכרזות הרבנים.