הכל אודות אבא

ניר ברגמן הוא ילד הפלא החדש של הקולנוע הישראלי. ולא סתם הוא זכאי להיקרא ילד בגיל 33. הוא מסתובב עם כובע מצחייה הפוך, הוא חולמני ומתוק כמו ילד, חרד ומודע לעצמו כמו נער מתבגר, ובימים אלה הוא מגולל, פחות או יותר, את סיפור ילדותו בסרט הקולנוע הראשון שלו, “כנפיים שבורות”.
עד כאן הילד, עכשיו לפלא. עוד לפני ש”כנפיים שבורות” עזב את הבית והגיע לבית הקולנוע הקרוב לאזור מגורכם, הוא הצליח לגרום לצופים לשלוף בבהילות את הממחטות; למבקרי קולנוע מאופקים בדרך כלל להרטיב ולהשתפך בלי סוף; לגרוף את הפרס הראשון בפסטיבל וולגין השמרני בירושלים; להיות מועמד לאוסקר הישראלי ב-12 קטגוריות; ובזמן ששורות אלה מתפרסמות ברגמן שובר את השיניים ביפנית. אחרי שנים של התעלמות מוחלטת, פסטיבל הסרטים הנחשב בטוקיו החליט להכניס סרט ישראלי, ע"ע “כנפיים שבורות”, לתחרות הבינלאומית שלו.
אם תשאלו את ברגמן היום מה הוא היה הכי רוצה בעולם, הוא יגיד שייתנו לו לעשות עוד סרט. אם היו שואלים אותו לפני 20 שנה מה הוא הכי רוצה בעולם, הוא היה עונה: את אבא שלי.

היו עלי שמועות כל הזמן

“כנפיים שבורות” מביא את סיפורה של משפחה, חצי משפחה. אמא שעסוקה בלהאכיל ארבעה פיות ונאלצת לשמש הדבק שישאיר את המשפחה יחד, אחרי מותו הפתאומי והמטופש של האב. במציאות, אבא של ברגמן לא מת, הוא פשוט הלך. לכאורה סיפור הרבה יותר פשוט, כולה גירושים, מתרגלים לזה, לא ביג דיל. לך תסביר את זה לילד היחיד בכיתה שאבא שלו לא חוזר הביתה לארוחת ערב, והוא מחכה לו כל היום על מעקה צר וגבוה מדי של בניין דירות חיפאי.
"זה לא סרט תקופתי", אומר ברגמן, "זה סרט שקורה היום, והיום באמת אנשים נפרדים כל הזמן וממשיכים לגדל ילדים כאילו כלום. היום 40-30 אחוז מהילדים בכיתה הם בדיוק כאלה. אני גדלתי בסבנטיז וזה היה הרבה יותר דרמטי אז. גירושים היו טאבו, והתחושה היתה דומה לזו של המוות של האבא בסרט, שזה כמו קאט, משהו חטוף, מטופש, משהו שקורה בשנייה ומכניס את כל המשפחה לשוק. כשזה קרה, בתור ילד, התנתקתי חברתית מכולם. התכנסתי פנימה. היתה פתאום איזו תהום ביני לבין החברים שלי. הילד הנוסף היחיד שההורים שלו היו גרושים היה השנוזל המוזר הזה שכולם היו צוחקים עליו, ופתאום זה גם אני. החיים התהפכו מאיזה סוג של גן עדן, שזה מה שציירתי לי בראש, לסיוט. היו עלי שמועות כל הזמן".

- שמועות?

"היו דיבורים בבניין. ניסיתי להסתיר את זה כמה שיכולתי, אבל שמעתי שהילדים מדברים, ולא הבנתי איך הם יודעים. לא הבנתי שהם יודעים את זה מההורים שלהם. אני זוכר שהלכתי וחתכתי את גביע האשל שהיה מחובר בחוט ניילון לחבר שלי שגר באותו בניין. הייתי בטוח שמשם הוא יודע, שהוא מצותת לנו עם זה. הייתי במצוקה אדירה אז, ומשם מתחיל כל הסיפור של הדמויות בסרט, דמויות שכל אחת מהן צריכה לקחת על עצמה, בגיל צעיר, אחריות שגדולה עליה. אני חושב שלאמא שלי היו חרדות כלכליות אדירות שנורא השפיעו עלינו, וכל מה שידעתי זה שאנחנו לבד. אחותי הגדולה עברה לגור בקיבוץ, והרגשתי שזה אנחנו נגד העולם, פחות או יותר. נהייתי ילד נורא פחדן. גרנו באזור אלים, ובגלל שלא היה לי גב בבית פחדתי מאוד מאלימות, מה שבדרך כלל דווקא הוביל לאלימות והייתי חוטף לא מעט".

- וזה לא השתפר?

"זה השתפר כשעברנו עם אמא שלי לעין הוד. נווה שאנן בחיפה היתה שכונה פרובינציאלית, כולם ידעו על כולם, ולהגיע לעין הוד היה בשבילי די שוק תרבותי. כל הילדים בעין הוד היו פריקים כאלה, ילדי טבע, עם סנוביות כפרית, מסתלבטים על עירוניים. היה להם את הקטע של ללכת יחפים ולא לפחד מנחשים, ובמובן מסוים זה שיחרר אותי. התחלתי להתעניין במוזיקה ובציור. כנראה שהיה לי צורך אדיר לבטא את עצמי, וזה היה בעיקר לשים מאחורה את המעקה של הבית שלי, שהייתי מחכה עליו לאבא שלי. היתה לי הקלה בזה שלא היה לי יותר צורך להסתיר. לא הייתי צריך להסתיר יותר את העובדה שאבא שלי לא בבית".

- בסרט אתה חוזר פעם ראשונה לחיפה, שמעולם לא נראתה יפה וציורית יותר על המסך.

"כן, לקח לי זמן לחזור לחיפה. שנים לא חזרתי לשם. הזכרונות היו קשים ושנאתי את העיר הזאת נורא. אחרי עין הוד, בצבא, עברתי לירושלים, ואחרי זה לתל אביב. לחיפה לא הגעתי יותר. עד שיום אחד אחרי הצבא הייתי חייב ללכת לרופא משפחה. רציתי לנסוע לחו"ל, והרופא שלי היה בחיפה והייתי חייב לחזור לשכונה. לא הייתי שם עשר שנים. חזרתי לשכונה שלי ופגשתי שם במקרה את מי שהיתה חברה שלי בגיל עשר, ואחרי זה עוד קצת בגיל 15. זו היתה מישהי שאבא שלה נהרג במלחמת יום כיפור והיה בינינו חיבור מטורף תמיד. היינו מנותקים מכולם, היה בינינו מין קשר חזק כזה ולא ברור. הייתי מלווה אותה כל יום הביתה מבית ספר, ובאותו יום, שנים אחרי שלא ראיתי אותה יותר, ליוויתי אותה שוב הביתה, לבית הישן שלה שחותך בדרך גם את הבית הישן שלי, וכל התמונות חזרו לי פתאום. אחרי זה מימשנו את אהבתנו מגיל 12 ולא נפגשנו יותר".

נהייתי חצי מנהל חצי גרופי

לקח לברגמן כמה שנים טובות להבין שהוא כבר לא ילד, שאוטוטו הוא כבר יהיה חייב להיות האבא של עצמו. עולם המבוגרים הזה, שהוא היה אמור להיכנס אליו, נראה לו מכוער ואידיוטי, ואיפה שהוא לא חיפש הוא הבין שאין לו עם מי לדבר שם.
"אימצתי לי תפיסה שאין שום משמעות לחיים של המבוגרים, שכל מה שהם עושים זה מטומטם והמרדף הזה שלהם אחרי ציונים ותעודות הוא חסר ערך. ששום דבר לא שווה כלום. בצבא היה לי מפקד שהיה משפיט אותי ברמות מטורפות, ולא היתה לי דרך להתמודד עם זה. בתקופה ההיא קראתי את כל הספרים של דון חואן, שדרכם הייתי מנסה להתמודד עם המציאות. היה שם פרק שאומר שהחופש בא מבפנים, שצריך להפוך את עצמך למישהו שעושה את כל מה שהוא צריך, אבל עדיין תוך כדי זה לשמור על החופש הפנימי שלך. החלטתי שככה אני אלחם במפקד שלי, עם החופש הפנימי שלי.

- זה עבד?

"היתה לי חברה אז ששירתה איתי, ואני זוכר שסיפרתי לה שאני הולך לנסות על המפקד את השיטה של דון חואן. היא הסתכלה עלי במבט מטורף כזה. אבל זה עבד, אחרי כמה זמן הוא פשוט ירד ממני לגמרי, ואז, בערך שנה אחר כך, היא באה אלי ושאלה אותי אם אני באמת האמנתי שזה מה שהציל אותי. אמרתי שכן. היא סיפרה לי אז שהיא הלכה אליו ואמרה לו שאם הוא לא יורד ממני מיד, היא הולכת להפיץ עליו פרטים מביכים. אני עדיין מקווה שזה היה החופש הפנימי שלי שהביס אותו".
אחרי הצבא ברגמן היה עדיין מבולבל. שלושה חודשים הוא עשה את הטיול ההכרחי, הודו-יפן-תאילנד, ואחרי שחזר הסכים ללמוד, למרות שלא התחשק לו בכלל. למרבה הצער, עם הציונים שלו אף מקום לא הסכים לקחת אותו. "אחותי בדיוק חזרה מאמריקה והקימה את להקת פלסטיק ונוס. אני ישר נהייתי הגרופי של הלהקה, נהייתי חצי מנהל חצי גרופי. וככה, דרך הלהקה, שמעתי לראשונה על בתי ספר לקולנוע. נרשמתי לתל אביב, לבצלאל, לסם שפיגל בירושלים ולטכניון, ולא קיבלו אותי לאף אחד מהם. ידעתי שאני רוצה לנסות לעשות קולנוע, אבל עדיין האמנתי שמי שעושה קולנוע זה לא אנשים כמוני, זה אנשים גדולים מהחיים שבאים ממקומות אחרים בכלל. אני מבין למה לא קיבלו אותי. לא הייתי בשל. אבל אחרי שנה קיבלו אותי לסם שפיגל. הם כנראה הבינו את הטעות שהם עשו. התחלתי ללמוד קולנוע וזו היתה אהבה. כל פעם שנתנו לי חומר גלם לצלם איתו הייתי אסיר תודה. לא האמנתי שנותנים לי להתעסק עם החומר שממנו עושים
קולנוע. הרי לא גדלתי לתוך זה, לא היתה לי מצלמת 8 מילימטר כשהייתי קטן. הכל היה חדש לי. לא הייתי
מפונק ונהניתי מכל רגע. הרגשתי שאני מבין את השפה ושיש לי מה להגיד".
בבית הספר לקולנוע ביים ברגמן את “סוסי ים”, סרט קצר עטור פרסי פסטיבלים, שהוא בעצם “כנפיים שבורות” אבל בקטן.
"הרעיון התחיל מהילד הזה שהולך על המעקה ואומר 'אם עד שאני מקיף את הבניין אבא לא חוזר, אין אלוהים'. הוא מקיף את הבניין, אבא כמובן לא חוזר, ואז הילד יורד ואומר שאין אלוהים. ככה נגמר הסרט. מזה התחלתי. אחרי 'סוסי ים' הרגשתי שזה עוד לא הסוף עם הסיפור הזה, שאני חייב לחזור לזה. ואז התחלתי לכתוב את 'כנפיים שבורות'. הכתיבה היתה סיוט מתמשך עם הרבה רגעי אושר. זה פתח עשרות סשנים תרפויטיים של דיבורים בתוך המשפחה, עם אמא וגם עם אבא. הייתי צריך להבין גם בשביל עצמי וגם בשביל הסרט מה קרה. השיחות האלה הקפיצו את חשבון הטלפון של כולם ושיחררו הרבה כעסים. בזכות זה הקשר היום בין כולם הוא יותר קרוב.
"כשישבתי וכתבתי את סצינת השיא של הסרט בכיתי, וידעתי שאם אני בוכה בזמן הכתיבה - הסרט יהיה מרגש. קמתי כל בוקר כמו שעון וכתבתי בטירוף עד הלילה. ישבתי כל היום מול המחשב גם אם לא הייתי מצליח לכתוב מילה אחת. אני זוכר לילות הזויים שבהם קמתי באמצע הלילה ורשמתי כל מיני פתקים ואחר כך, בבוקר, גיליתי שהם שטויות לא רלוונטיות. או סתם שיחות היסטריות עם המשפחה באמצע הלילה. אלה היו לילות של פחדים וחרדות ושעות בלי שינה, ומחשבות שרק ייתנו לי לעשות את הסרט הזה. שייתנו לי את הצ”אנס הזה כבמאי צעיר לעשות סרט ראשון, שייתנו לי, למרות שלא עשיתי כלום בחיים שלי לפני זה".

מרטתי את הזקן תוך כדי

ונתנו לו. התסריט הגיע למפיק אסף אמיר, שהציע לברגמן מיד את מה שהוא צריך היה עדיין יותר מכל דבר - אבא.
"אסף נהיה האבא של הסרט הזה. מהר מאוד הוא פרש עלי את הכנפיים שלו ולקח אותי, בינתיים, בשביל הפרנסה, להיות חלק מהכותבים של הסדרה 'לתפוס את השמיים'. שם פגשתי את אורלי זילברשץ-בנאי וידעתי שאני רוצה ללהק אותה לתפקיד האמא בסרט שלי. לתפקיד הבת לקחתי את מאיה מרון המדהימה, ששיחקה באותו תפקיד גם ב'סוסי ים'. אורלי, אני חייב לציין, עשתה לי בית ספר, למרות שזה היה מלחמה. היו לנו עשרות ויכוחים על התסריט. היו המון סצינות שהיא אמרה מה זה השטויות האלה, אני לא מוכנה להגיד את זה, מה זה החארטה הזה. היא איתגרה אותי להוציא מעצמי את הכי טוב שאני יכול. לא עמדתי מול תופעה כזו בחיים שלי. יש לה אינסטינקטים מדהימים והיא אישה מופלאה. אמא שלי אומרת על אורלי שהחיוך שלה מאיר את העולם. יש בה משהו שפשוט עושה את הדמות, הנאיביות שלה. הכל חדש לה, היא קורסת תחת כל המשברים, מנסה למשוך את החוטים המבולגנים של כולם. היא נתנה לסרט עוד רובד שלא
היה בו".

- ציפית לכאלה תגובות נלהבות וביקורת מפרגנת?

"אם ציפיתי לזה? מה פתאום. בהקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל וולגין הייתי בפאניקה מוחלטת. ישבנו אסף ואני באמצע האולם אבל לא ראיתי את הסרט. מרטתי את הזקן תוך כדי והייתי בכלל בסרט אחר. זה מדהים מה שהנפש מסוגלת לעשות. ישבתי באולם וכל מה שראיתי היה רק את הפגמים. חוויתי חוויית כישלון טוטאלית, הייתי הרוס. רק אחרי שיצאתי מההקרנה, בתחושה איומה, הבנתי שהקהל עבר חוויה אחרת לחלוטין, אנשים חיבקו אותי ונישקו אותי, ולאט לאט הפשירו אותי. הלכתי לישון בארבע בבוקר ובשבע אסף נכנס עם העיתונים, התיישב לי על המיטה והקריא לי את הביקורות. אמרתי נו טוב, אפשר לחזור לישון, וחייכתי חיוך מתוק. זה היה רגע מדהים, אחרי ארבע שנים של עבודה פתאום הסרט
מקבל כזה חיבוק לילה טוב. ישנתי עד הצהריים, כשהתעוררתי כבר הייתי מלא בחרדות אחרות".

- איזה חרדות? מה עוד יכול לבקש במאי שעשה סרט ראשון?

"מיליון חרדות. מה יהיה אם הקהל יבוא והסרט כבד מדי? מה יהיה אם ישנאו אותו? ייתנו לי בכלל לעשות עוד סרט? מיליון חרדות, כל הזמן".

- יש סיכוי גדול שתזכה באוסקר הישראלי.

"איזה אוסקר, מי אוסקר. נראה מה יהיה עם זה, מה אנחנו יודעים. אני נע כל הזמן על המסלול שבין ביטחון עצמי מופרז לבין חוסר ביטחון טוטאלי. ככה אני. בזמן העשייה של הסרט הייתי די מצוקתי ודי טיפולי. קראתי את כל טולסטוי בזמן הזה, הייתי בלתי נסבל. זה סוחט, זה לא מקצוע פשוט. לא עוזבים אותו לרגע. הולכים איתו לישון, קמים איתו בבוקר, ולא משנה כמה קשה אתה עובד - תמיד יש המון חוסר ודאות ואין שום ביטחון. עדיין כל החלומות שלי מתמצים בזה שייתנו לי לעשות עוד סרט".

- וחוץ מלעשות עוד סרט, מה עם להתחתן ולעשות ילד?

"אני רוצה ילדים, אבל אני פוחד, בגלל זה אין לי עדיין. אני מתחיל להבין היום שאני צריך לקחת אחריות רק על מה שאני יכול לקחת אחריות עליו, ואני מפחד שאם יהיו לי ילדים אני אעשה להם את מה שעשו לי. שזו תהיה נבואה שתגשים את עצמה. אבל אני חושב שאני כבר בדרך להתגבר על זה, אני חושב שהסרט הצליח לגרום לי להמשיך הלאה".