שוד הפריירים

התיקון לחוק ביטוח ילדים (המכונה "חוק משפחות ברוכות ילדים") שנתקבל בכנסת בקריאה סופית, הוכתר בידי שר האוצר בתואר הקולע "מופקר". החוק מופקר, ללא ספק, ומי שנותר מופקר בגללו ובגלל חוקים נוספים דוגמתו, הוא משלם המסים הישראלי. הוא הופקר דומם ומדמם בידי מערכת פוליטית שיצאה מכלל שליטה.
אך החוק הזה אינו אלא דוגמה חריפה, אולי אפילו קיצונית, של תופעה שהלכה והשתרשה בכנסת לאורך השנים האחרונות: תופעת החקיקה הסקטוריאלית: מפלגה כלשהי יוזמת חקיקת-הטבה הנוגעת לקבוצת אוכלוסייה צרה בלבד. החקיקה כרוכה בהעברת כספים ישירה או עקיפה מתקציב המדינה אל המגזר הנבחר. ולמרות שזו הטבה סקטוריאלית היא מוצגת כתיקון של עוול רב-שנים, מוצדק מוסרית וחברתית, שאינו מטיל עול כבד מדי על המדינה העשירה ממילא וכו' וכו'. למותר לציין שהצלחת החקיקה מעניקה ליוזמיה פופולריות גוברת בקרב המגזר שלהם והם עושים בה שימוש לקידום עצמי.
הבעיה עם החוק הזה ודומיו אינה רק בהיותו חוק מפלה ובהפקרות שהוא עושה בכספי המדינה, אלא בכך שהוא יוצר בידול הולך וגובר בין שני סקטורים במדינה: הסקטור היצרני של משלמי המסים שיוצרים הכנסות למדינה, ומגד - הסקטור הנצלני של מקבלי התשלומים שממילא גם מייצר הכנסות מועטות בלבד.
ניתן לכפות תשלום מיסים על אוכלוסייה כל עוד המשלמים מזדהים עם הגורם המחוקק-כופה ועם יעדי התשלום. לכן יעדים הנוגעים לכולם הם הכי פחות בעייתיים: בטחון, תשתיות, חינוך בסיסי וכדומה. אך ככל שהאוכלוסייה הנהנית צרה יותר, כך צפויה להצטמצם התמיכה בתשלום.
קל אפוא להבין מדוע מעורר החוק הזה סערה כה גדולה. להערכתי התהליך הזה יביא בסופו של דבר לפיצוץ בלתי נמנע. מדי שנה מתרבים מספר היוזמות לחקיקה כזאת, והתוצאה היא שחלקו היחסי של חלק התקציב המוקדש לתשלומי רווחה לסוגיהם עולה בהתמדה, וגם קצב העלייה עולה, במיוחד בשנים האחרונות. חברי הכנסת הבינו שהגישה של חקיקה סקטוריאלית וייעודית היא יעילה מבחינה פוליטית ובת-ביצוע מבחינה פרלמנטרית. התופעה מזינה את עצמה הודות להצלחתה. למעשה, מרבית חברי הכנסת משחקים לפי כללי המשחק החדש הזה ועוזרים אלו לאלו להעביר חקיקה, כל מפלגה או סיעה לטובת תומכיה היא, וכולם על חשבון הקופה הציבורית.
מי שמקבל את החשבון הוא משלם המסים, במיוחד השכיר, שנתקע בנטל מיסוי ההולך ועולה. אך למרות שהוא הנגזל, אין לו לובי, אין לו כל כיסוי תקשורתי, האוצר המנסה להגן אליו מצטייר כרשע וקמצן; ואילו מקבלי הקצבאות למיניהם מצטיירים כמסכנים, והח"כים הדואגים להם כגלגולי נשמות של רובין הוד וג'סי ג'יימס.
התהליך הזה מוביל, בצורה בלתי נמנעת, להחרפת הפילוג הפוליטי-עדתי-חברתי. וזה יביא מצידו, במוקדם או במאוחר, למרד של משלמי המסים. הרטינה שלהם היום תלך ותצבור תאוצה. ומה שרוחש מתחת לפני השטח יהיה למחאה גלויה. הפשע החברתי החמור ביותר בחברה הישראלית אינו גניבה או רמייה, גם לא התחמקות מתשלום מסים, אלא 'להיות פראייר'. ואי-אפשר להעמיק לאורך זמן את מעמד הפראיריות ואת תחושת הפראיריות של משלמי המסים. תגובת הנגד שלהם לחוק המשפחות ברוכות הילדים כמו לכל שאר חוקי הכפיה בתחום המיסוי – היא עכשיו רק עניין של זמן.

פנחס לנדאו, פרשן ויועץ כלכלי, מנכ"ל חברת I-biz