נכשל אבל עובר

כל הנתונים מצביעים על כך שהמצב גרוע. כל הסקרים מוכיחים ששרון מאוד פופולרי. איך זה קורה? התשובה פשוטה יותר ממה שנדמה. שרון פופולרי למרות המצב, ולא בזכות המצב. שרון אולי לא הביא תוצאות המצופות מראש ממשלה, אבל הוא התנהג כמו ראש ממשלה. יש לו ציון נכשל ברוב המקצועות אבל עשר בהתנהגות. הוא לא פיטפט את עצמו לדעת, הוא לא התראיין עד אובדן הכרה, הוא לא גידף ולא השמיץ.
בגיליון הציונים השלילי שלו ניתן בהחלט להוסיף הערה מנחמת: "התלמיד אריאל עשה כמיטב יכולתו בתנאים הקיימים". לישראלי הסובל בשקט נדמה אחרי הקדנציה הזו כי ראש ממשלה הוא מקצוע שבו בעצם אי אפשר בכלל להצליח. התודה לשרון היא על המאמצים והניסיון.
כבר היינו בידיהם של שני הקוסמים המבטיחים נתניהו וברק. בניתוח קר ניתן לומר שהתוצאות הביטחוניות והכלכליות של השניים היו טובות יותר מאשר בתקופת שרון, ובכל זאת העם גירש אותם מהשלטון. את נתניהו וברק העם לא רצה למרות הישגיהם, ואת שרון העם רוצה למרות כשלונותיו.
זה הכל עניין של אופי. שרון ניהל את כשלונותיו ברגיעה, בנחת, בלי להיגרר לפינות אפלות, בלי להסתכסך עם כל העולם ואשתו. נתניהו וברק, עם ההתנהגות המוזרה וכל המאניירות והפוזות שלהם, פשוט שיגעו את הציבור. לשרון היה מזג של ראש ממשלה, וזו הסיבה שהוא הצליח להרכיב ממשלת אחדות ולהשאירה שלמה כמעט שנתיים, זו הסיבה שעימותים בין דתיים לחילונים ובין ימין לשמאל לא התלקחו בתקופתו בצורה קיצונית.
במודעות השידוכים הקטנות היה נהוג פעם לציין: "גרוש שלא באשמתו", כדי להגביר את הסיכויים למצוא בת זוג חדשה. שרון לא הצליח בתפקידו, אבל אפשר לציין בהחלט: "נכשל שלא באשמתו". זו הסיבה העיקרית שבזכותה הוא יכול להיבחר מחדש.

זו ארצנו

ישראל היא המדינה שבה אומרים "פיגוע התאבדות ושני הרוגים", וכולם נושמים לרווחה.
ישראל היא המדינה שבה אומרים "אחריות לאומית", ומיד מפרקים את הממשלה.
ישראל היא המדינה שבה לטרוריסטים קוראים "פעילי תנזים" כאילו שמדובר בסניף המפלגה.
ישראל היא המדינה שבה פוליטיקאי אומר "בכנות" ו"באמת" שנייה לפני שהוא משקר.
ישראל היא המדינה שבה את "אחרי החגים" החליפו המילים "אחרי הבחירות".

על זמן שאול

הפוליטיקאים השטים במחוזותינו הם ימאים מנוסים מאוד, אבל כמו יורדי-ים רבים, יש בהם סוגים שונים של אנשים. יש כאלה שבורחים מספינה טובעת ויש כאלה שנשארים על סיפונה עד שקיעתה ביוון-מצולה.
יש בהם מומחים, כמו למשל דוד לוי, נוטש ספינות ידוע. הוא מהפוליטיקאים הנדירים שמריחים טביעה ונמלטים בזמן אל ספינה מנצחת. לעומתו, פואד בן אליעזר הוא מאלה שנוטשים את הספינה לא כדי להציל את עצמם, אלא כדי שהאונייה תאבד את שיווי המשקל ותטבע.
אם נפליג בענייני אוניות, נאמר רק שאיווט ליברמן וספניו ממפלגות הימין המיליטנטי הם מסוג הבריות שמוכנות להצטרף לספינה רק אם היא וכל הנוסעים הוותיקים יאותו לשוט בכיוון המדויק שלהם. אם המסלול לא ייקבע על ידם, עדיף שהספינה תטבע. הכל או לא כלום. ככה טבעה ספינת שמיר, כך אבדה במצולות אוניית נתניהו, וכך לא הצליחה להינצל הדוגית של שרון.
אבל השבוע נתקלנו לראשונה בתולדות הספנות במלח ביש מזל במיוחד, קצין החובלים שאול מופז, שר הביטחון החדש. זו הפעם הראשונה בתולדות ימי הספנות שעולה נוסע על האונייה בעיניים פקוחות רגע לפני שהיא יורדת שאולה. רק הניח את רגלו על הסיפון המתנדנד, והקייאק המקרטע שקע במצולות.

כמעט בטוח

כמעט בטוח שברשימת המפד"ל לכנסת הבאה שוב לא תהיה אשה במקום ריאלי. נשים טובות כדי להצביע, אבל לא כדי להיבחר. בש"ס, וזה בטוח, לא תוצב אשה גם במקום לא ריאלי.
כמעט בטוח שבש"ס גם לא יוצב אשכנזי במקום ריאלי, ושברשימת שינוי לא יהיה מזרחי במקום ריאלי (חוץ מפריצקי, שישלוף את הצד המזרחי באילן היוחסין שלו).
כמעט בטוח שביהדות התורה הרב אייכלר שוב לא יהיה במקום ריאלי, אבל יבטיחו לו מקום הומאני: הבטחה לרוטציה! ("הבטחנו רוטציה, אבל לא ידענו שבשביל רוטציה מישהו צריך לפנות את המקום שלו").
כמעט בטוח שלוח הזמנים הצפוף במפלגת העבודה לא יותיר אפילו זמן לבדוק את הזיופים שיהיו בפריימריז של 19 בנובמבר.