לרקוד עם האויב

חברת MCI מחרימה אותי, וחבל. אני אפילו לא יודע מה בדיוק הסיבה, אמרו לי במערכת שפעם לא כתבתי על משהו שהם הפיצו. הם דווקא מביאים לארץ את הדיסקים שאני הכי אוהב ומייצגים חברות חביבות עלי במיוחד, כמו "נינג'ה טיונס" ו"ווארפ". מיטב האלקטרוניקה הבריטית נמנע ממני, אבל אני מושיט יד לכיס ופשוט קונה את מה שאני רוצה.
לכאורה, ביחסים המשונים שמתקיימים בין חברות התקליטים לבין מבקרי המוזיקה, מצפים מאיתנו שנגמול בתודה על הדיסקים שאנחנו מקבלים מהן בנדיבות. בעבר כבר פתרתי את העניין הזה באותה שיטה: קניתי והייתי פטור מלחצים. היום, כשאני מחוץ למעגל החוגגים, בוחר בעצמי על מה לכתוב, אין לי בעצם בעיה. אולי כן, כי לדיסק החדש של אמון טובין הייתי צריך לחכות ואת הקודמים, שלא מגיעים כל כך בסדירות לארץ, הזמנתי בחנויות המקוונות. והנה הגיע אלי סוף סוף האחרון של היוצר הבריטי-ברזילאי הזה, וכמו תמיד הוא לא מאכזב ולא נח לרגע.
טובין הוא אמן אלקטרוניקה מהסוג שמרחיב את גבולות הז'אנר לכל כיוון אפשרי. בעבר הוא דגם והשתעשע באופן הרציני ביותר במקצבים שהביא מהבית: סאמבות עשירות וג'אז חופשי ומסתורי, עם נגיעות במוזיקה מתוך סרטים. בכל דיסק שהוציא עד היום, היה תמיד קטע שנשמע כמו הפסקול של ג'יימס בונד, אבל רוטט וחושני. באלבום האחרון הוא נוטש קצת את הג'אז ומעמיק באלקטרוניקה, דוגם היפ-הופ חתרני, ושואב ממקורות נוספים ואלגנטיים כל כך עד שהם משכיחים לעיתים את העובדה שמדובר במוזיקה לא קלה לעיכול והופך את האלקטרוניקה לחוויה מיסטית וסקסית. וכמו תמיד, גם כאן מזדחל לו אלמט מזרחי פתלתל וחמקמק, שנענה לסמפלרים של טובין כמו נחש הודי למחלל שלו.
בשנות השבעים וחלק מהשמונים טענתי שיש רק מוזיקאי אחד שאני יכול לסמוך עליו שלא יאכזב - בריאן אינו. אחר כך באו אחרים ואינו שקע בהפקות מרשימות כשלעצמן. עכשיו, זאת אומרת בשש השנים בהן פועל טובין, הוא האחרון שאני מחכה לכל אלבום שלו בציפייה, ולשמחתי, כן MCI או לא MCI, אני שמח שהוא ממשיך להפתיע ולהתפתח.

ליאונרד כהן? הוא לא צריך אותי

ביקשו ממני שאכתוב משהו על האוסף של ליאונרד כהן. משונה, אני כותב כבר הרבה שנים, וכל עשור מבקשים ממני שאכתוב על ליאונרד כהן. בהתחלה התביישתי להודות שאני לא כל כך אוהב אותו, כי מי לא אוהב את ליאונרד כהן (חוץ מכהן עצמו)? אחר כך טענתי שכהן, כמו ברוס ספרינגסטין, הוא במיטבו כשאחרים מבצעים אותו, בעיקר אם זה ניק קייב. ואחרי כמה שנים, בזכות ניק קייב, התחלתי להאזין לו ברצינות והבנתי את גדולתו של האיש. אבל עכשיו אני חש פשוט לא ראוי לו; לליאונרד מגיע מבקר יותר רגיש ממני. אז אני מודיע שלליאונרד כהן יש אוסף חדש והוא לא צריך אותי כדי שתקנו אותו.

הפיקסיז ונירוונה: עניין של טיימינג (ושל הלב)

עוד מישהו שלא זקוק לאהבתי הוא קורט קוביין המנוח. עד היום אני מאזין לאנפלאגד של נירוונה וחושב שזה אחד מאלבומי המופת של כל הזמנים, שלא לדבר על "Nevermind", אבל השבוע, כשהשמיעו בגלגל"צ מרתון נירוונה לרגל צאתו של האוסף המדובר, הבנתי שני דברים: האחד, שהשיר החדש שהוקלט ולא יצא מעולם, הוא בשתי דרגות מתחת ליצירה של נירוונה, ולכן טוב שלא יצא אז. ודבר שני ומתסכל מאוד הוא שהסאונד של נירוונה (ואני לא כופר חלילה בגאונות של החברים מסיאטל) די משעמם כששומעים אותו ברצף. הם אכן היו גאוני גיטרה ותופים ומלודיות, והיו להם סחף רגשות מוזיקלי ומילים שמצעידות דור שלם לקראת אובדנו המנטאלי, אבל כנראה שגם הם חיפשו תמיד סאונד אחר, מעניין יותר. הם רצו את סטיב אלביני כמפיק כי חיפשו את התופים של הברידרז ואת החדות של הפיקסיז, ולא הגיעו מעולם לנירוונה שלהם. במידה מסוימת, קורט, במותו הטראגי, פתר את הבעיה. וכמו שהנדריקס היה יכול, אם לא היה מנוח כמו קורט, להתפתח כנגן ג'אז מדהים אך אזוטרי, כך גם נירוונה נדונו לחיי אלמוות; לא המשיכו בדרכן של מפלצות תהילה כמו יו-2 ולא נדחקו לשוליים. הם מילאו את תפקידם במלואו והסתלקו מן העולם כגיבורים, עם סאונד מעט חדגוני ועם כמה שירים מושלמים, ועם אגדת הרוקנרול הגדולה ביותר אחרי קורבנות שנות השישים - הנדריקס, ג'ופלין, מוריסון, ובמידה מסוימת גם לנון.
הקטע הזה נכתב לפני הקרב נירוונה-פיקסיז בין ארי לרענן, אני הייתי אמור להוסיף את חמשת האחוז שלי, אבל לאחר שקראתי, אין לי מה להוסיף: אני אוהב יותר את הפיקסיז כי הם היו בסופה של תקופה מסוימת בחיי ושירתו אותה נאמנה. את נירוונה אני, כאמור, מעריך, אך אין לי התייחסות רגשית כלשהי אליהם, שוב, מפני שהייתי כבר מבוגר מדי כדי להתעלף מהם, ובאותה תקופה התעמקתי יותר באלקטרוניקה. לגביי, נירוונה היו ונשארו אגדות על הנייר יותר מאשר בלב. עניין של טיימינג, מה לעשות.

MWR - לאהוב את מי שלא אוהב אותך

בצפון מסתובב כבר כמה זמן דיסק של הרכב היפ-הופ ערבי מעכו, MWR RAP. חבורה כשרונית ומיליטאנטית, שאת מילות שיריהם אני די חושש לתרגם מכמה סיבות: ראשית, כדאי להקדים ולציין שערבית היא שפה שמתלבשת יפה על ראפ, והזעם שמשדרים העכואים הצעירים מתאים גם הוא לראפ לוחמני. שנית, הם אכן כשרוניים ובקטע בו הם שרים באנגלית, הכשרון לא רק בולט, אלא בר-השוואה לראפרים שחורים. אבל MWR מעלים אצלי תהיות דומות לתהיות שעורר האלבום של סאבלימינאל. מה אתה עושה עם יוצר שכל יצירתו היא בעצם מחאה נגדך? אם סאבלימניאל הוא ימני מדי לטעמי, MWR הם פלסטינים שלא מסתירים את מחאתם נגדי ונגד הקיום שלי. זו תמיד סוגיה שמרתקת אותי. מה עושים אם אתה לבן שמת על "פאבליק אנמי" שמתים מצידם שתמות; שחור שאוהב פאנק לבן ימני (האמת, לא נתקלתי בכאלה); מתנחל שמת על אביב גפן; ניצול שואה שאוהב לשמוע ואגנר; הומו שרוכש דיסקים של אמינם; הומופוב שמת על אלטון ג'ון? גם כשקוראים תיגר על עולם הערכים שלכם ועל הרגשות והדעות - אפשר לחוש שהיצירה מתקיימת ותקפה. זה ממש בסדר לאהוב גם את מי שלא אוהב אותך.
עמדתי במספיק מופעי פאנק כשאני לבוש עדיין בחליפת העסקים שלא הספקתי להחליף כי באתי ישר מפגישות מעונבות כלשהן, וספגתי מבטים של ילדים זועמים שמחו בדיוק נגד העולם שייצגתי. ובכל זאת, לא הייתי מסוגל שלא לקלוט את גודל העוצמה שבה הם מבטאים את הזעם, ולהיסחף באווירה שלמעשה שיחררה אותי, ולו למספר שעות, מהעולם שאליו חזרתי למחרת, עם הרבה תהיות על הדרך, ועם המחשבה שאולי אם לא הייתי מבוגר מעט מהשאר, הייתי יכול למצוא את עצמי באותו מקום. אני לא חושב שאני אתחיל עכשיו לחשוב על הפיכה לערבי, או שחור, או פאנקיסט. אני חש כמעט כמו הקורבן שמזדהה עם מענו, כובשו, חוטפו, ומרשה לעצמי להיחטף ולהרגיש אחרת לפחות לזמן שהדיסק מנגן. זו בעצם המהות הבסיסית ביותר של כל יצירה טובה; שהיא מאפשרת לנו לשוטט בעולמות רחוקים מאוד מאיתנו. לצערי, העולם של MWR כל כך קרוב גאוגרפית, אבל גם כל כך רחוק.