והזוכה הגדולה: מיקי

וואוו, ראיתם את זה? מיקי חיימוביץ', וואוו.
בואו נראה את זה שוב בהילוך האיטי. סוקניק, במבט אובדני של גור עצוב, ערירי וקמל בארץ המשכורות הדו-ספרתיות, מתחנחן: "מיקי, את הרי מבינה בכדורגל, והרכב מנצח לא מחליפים". מיקי, במראה מג ריאן לאחר ליל אהבה: "לדרבי חוקים משלו!". ואז: מניפה את הפיסלון, מחייכת חיוך קשמיר באיכות ייצוא ויורדת בעזיבה מלכותית, עזיבת שקו-לי, עזיבת מלכת-העולם. וואוו.
זה היה הרגע המנצנץ, ההוליוודי, הבוהק והקליימטי היחיד של ערב שתוכלו לומר עליו הכל מלבד מרגש או עקרוני. אנא אל תאמרו. ואנא אל תקנאו בי על הצורך לבצע את משימת השיטור כפויית הטובה הזה בשכונות רדומות, צפויות ובורגניות כ"מסך הזהב" של אמש. באמת, לך תבנה מדינה במקום בו שום דבר לא עובד לפי הספר. אפילו מטוס נוסעים מנסים לחטוף פה באיומי כפית, קל וחומר כשמבטיחים לך ערב שכמותו טרם היה ונותנים ערב שכמותו יש הרבה. מה נאמר: "מסך הזהב" היתה השנה קרובה למקור האמריקאי בדיוק במידה שבה התקרב מטוס אל-על הבלתי-חטוף למגדלי עזריאלי.
קחו למשל את מישדר הטרום-מישדר, במסגרתו התחייבו מירי בוהדנה ורן תלם לקחת אותנו להתרסקות קמיקזה על בכירי הסלבריטאים באגף השטיח האדום, עסק שהסתיים בנחיתת חירום של מרבד קסמים מקולקל. השטיח האדום, במתכונתו ההוליוודית, אמור להיות התשובה הבועטת לערב מעונב ומכופתר מדי, אלא שבוהדנה ותלם היו השאלה המיותרת לערב שטוח כמיכל זוארץ טרום-הגדלה. בוהדנה נותרה על תקן מחצלת דקורטיבית, ותלם – שבשנים האחרונות משחק תופסת ומחבואים לחילופין עם הקריירה המצולמת שלו – לא הכין בדיחה בודדה למעט "יש מצב שתזכירי אותי בנאום תודה?", משהו שבצדק מסוים יכונה על-ידי מבקרים אחרים בתואר "הלצה".

בוהדנה במראה אורתודוקסי

הערב נפתח – הייתם מאמינים? – במחרוזת שירי הטלוויזיה של פעם, שכן תעשיית הטלוויזיה, כמו רוב התרבות הישראלית הפופולרית, הכניסה השנה לרוורס עמוק, ואם לא קיבלת תוכנית נוסטלגיה, זכרונות, פעיה בציבור וסיפורי מתיישבים בפריים-טיים זכית לטלפון נזעם מהסוכן שלך. הפרסים חולקו, ברובם, כמו מתוך שינה, שווה היה להתעורר רק על מנת לחזות במורן אייזנשטיין מעניקה את פרס היכולת להיות איתה על במה אחת מבלי להינעל על הדבר הזה שמתוכו ביצבצה לכל עבר. אייזנשטיין, יכולתם להבין, החליטה לבחון מקרוב האם אמנם נאסרו שידורי פורנו בטלוויזיה. גם אפרת רייטן ושרון דוראני הפגינו השתלבות ברוח שכבות המצוקה, חסכו אלפים על מעצבים ועלו לבמה בקומביניזון נוח. אורנה דץ הגיעה בחליפת מלחים וחזיה – שילוב קלאסי שהופיע לראשונה, אני סבור, בפרומו האחרון ל"יס", כך שמי שעדיין נותנים לדצה תוכנית אופנה איבדו זה מכבר, אני חושש, את מאור עיניהם. ואילו בוהדנה, הפעם כמגישת פרס, הלכה על מראה אורתודוקסי חסוד של מי שבמעמדה כבר פטורה מתצוגות התכלית אליהן מחויבות טירוניות הסיליקון החדשות. אנחנו יודעים, מירי; זה שם, זה במקום. אנחנו מאמינים לך.
הזכיות היו צפויות להרדים. יכולתם לקוות כי בשנה בה נערכו בבידור המקומי חילופי שלטון מרגשים ובני דורם של אסי וגורי תפסו את המושכות, יירשמו בחירות נועזות יותר מאשר – שוב – ארז טל, יורם ארבל, גיא פינס, אורנה דץ, רפי גינת ו"שמש". כנראה שבכל זאת מוקדם מדי. את הפרסים הרלוונטיים באמת, כרגיל, לא טרחו כלל להזכיר. בואו נמנה אותם כאן ועכשיו: מגיפת השנה – סופי צדקה; פרס מפעל חיים שלמים בשנה אחת – מיקי גבע; פרס ביזאר השנה – עונה שניה ל"שאול"; פרס הישגים מיוחדים בתחום פנטזיה ואפקטים – מכבי חיפה מול מנצ'סטר; ופרס השחקן ושחקני המשנה בטלנובלת מקור (המשך יבוא) – יאיר לפיד ואשתו. אולי בשנה הבאה.