אודי A3 טורבו - יוקרה מהירה ויקרה

ב-1996 הרימה אודי את הכפפה שזרקה שנתיים קודם ב.מ.וו והציגה אף היא מכונית קומפקטית שכונתה באופן טבעי A3. שיחת היום באותם שנים הייתה כניסתם של יצרני היוקרה לפלח שוק עממי יותר, והמאמץ של אודי נראה מקיף ורציני יותר מנסיונה של ב.מ.וו לצאת ידי חובה עם הכניסה לשוק הקומפקטי.
באותם ימים איש לא ידע כי היוקרתית הקטנה מאינגולשטאדט היא הרבה יותר מסתם שינוי במדיניות אודי. רק מאוחר יותר התברר כי ה-A3 היא צעד ראשון בתוכנית יומרנית של פולקסווגן, וגולת כותרת באסטרטגיית הפלטפורמות שלה. הפלטפורמה שהוצגה באודי הקטנה שימשה את ארבעת המותגים המובילים של פולקסווגן עם שפע של דגמים. חודשים ספורים אחרי האודי ראינו את סקודה אוקטביה, ואחריה הגיעו גולף, בורה וחיפושית מבית פולקסווגן, וטולדו וליאון מבית סיאט. כולן באופן לא מפתיע עם בסיס גלגלים זהה והרבה דמיון מתחת לעור. אותה פלטפורמה גם שימשה את אודי עבור ה-TT המרהיבה.
אבל הופעת הגולף סימנה שהמאמץ שעשתה אודי בתחום האיכות המופגנת הגיע גם אל פולקסווגן, שאפילו עלתה פה ושם על אחותה היוקרתית. הגולף גם סימנה בקיעים ראשונים באסטרטגיה. אחרי הכל, אם הגולף איכותית ומצוידת יותר, וזהה לאודי מתחת לעור, מדוע לשלם יותר עבור היצירה מאינגולשטאדט?
תשובה חלקית לעניין העניקה אודי בשנת 2000 עם מתיחת פנים שעברה ה-A3, חודשים ספורים אחרי הצגת גרסת חמש הדלתות. הביקוש הרב ל-A3 עיכב את הצגת גרסת החמש דלתות, והיא הסתדרה היטב (גם בארץ) עם שלוש בלבד. פולקסווגן התמהמה בצדק: גרסת החמש דלתות הייתה בהחלט פחות נאה.

לא צעירה

עם קורות חיים כאלה ברור שה-A3 כבר אינה פרגית צעירה. אבל למרות שמשבר אמצע החיים מאחוריה, למרות שהיא הוותיקה במבחר של אודי, ולמרות שהמחליפה כבר ניצבת במחסנים מוכנה לאות הזינוק - ה-A3 עדיין נראית טוב ובהחלט בעלת העיצוב הקלאסי והאלגנטי בין אחיותיה לפלטפורמה. אנשי אודי השכילו שלא לפגוע בקווים הנקיים והמעודנים, שעדיין מושכים תשומת לב ברחוב ומפנים אליך את אותו מבט השמור למצליחנים.
אז מה פתאום עכשיו אנו לוקחים אותה למבחן מפרך כאילו הייתה צעירה ונמרצת? אולי פשוט בגלל שגם צדיקים כמונו לא מסוגלים לומר לא לקומפקטית מוגדשת עם 180 סוסים גרמניים. גרסה זו אינה חדשה בארץ, אך כעת יש מכונית הדגמה ועל משקל "עדיף מאוחר..." הסכמנו לפנות לה מקום בחניה הצפופה של המערכת. זאת בייחוד אחרי ששמענו שהיא נושאת בתואר: הקומפקטית האוטומטית החזקה בישראל.

אווירה נעימה

למרות גילה המתקדם, עדיין כיף להיכנס לאודי. במיוחד אם מדובר בגרסה העוטה ריפוד ודיפוני עור משובחים שמפנקים את הישבן. זה אולי נשמע רעשני, אבל שילוב הגוונים של העור הבהיר עם הפלסטיק השחור של סביבת הנהג, יוצר אווירה נעימה ומורמת מעם. פשוט קשה להתנתק ממושב הנהג הנוח והעוטף (למרות שניתן היה לשמוח לקצת יותר תמיכה בגב התחתון).
וזה ממשיך גם למחוונים הברורים והנאים, ולסביבת הנהג המוכרת של אודי עם מתגים מוארים ונעימים למגע. הנדסת האנוש היא לרוב מצוינת וכך גם הירידה לפרטים (כמו התאים הנסגרים בדלתות לדוגמה). יש אמנם חריגים: כך למשל כיוון ההגה המוגבל לגובה שייאלץ את חובבי התנוחה הזקופה לנחש את מהירות הנסיעה. כך גם המתגים המוארים על התקרה, שמשתקפים לעתים במראה בשעות הלילה. אתם יודעים מה? גם על התזכורת להתרעננות מדי שעתיים היינו מוותרים. אנחנו כבר ילדים גדולים. אבל כל השאר הוא בהחלט במיטב המסורת הגרמנית. כמו קיפול המושב הקדמי לטובת כניסה לאחור, שיכול לשמש דוגמה ל"איך עושים זאת נכון". ולמרות שבסיס הגלגלים אינו ארוך, המרחב מאחור סביר וגם שם נעים לשבת. תא המטען, לעומת זאת, מעט צר וצפוף.
מאידך, ולמרות האווירה היוקרתית, נראה שרמת הציוד אינה גבוהה במיוחד. כך למשל לא תמצאו באודי תאורה למראות האיפור (שיש בכל גולף פשוטה), אין מסעד ליד מאחור בין המושבים, אין תפעול מההגה למערכת השמע או בקרת אקלים מפוצלת. בנוסף קצת מפתיע לגלות שאודי, המתגאה בבטיחות, מצוידת רק בארבע כריות אוויר ואינה כוללת בקרת יציבות תקנית.

ממריאים

רגע אחרי הידוק החגורות, כאשר הבהובים קלים מכיוון נורית בקרת האחיזה מאותתים שאכן אנחנו ממריאים, מזכירה האודי שחטיבת הכוח היא הפרט המעניין כאן. את מנוע ה-1.8 ליטר טורבו (20 שסתומים) פגשנו בגרסאות רבות עם הספקים שנעים בין 150 ל-225 כ"ס. כאן, עם 180 כ"ס ו-24 קג"מ!!! ב-1950 סל"ד מפתיעה יחידת הכוח של אודי בחיוניות ובדחף. זו אינה יחידה ספורטיבית עצבנית, אלא מנוע רגוע ובעל כוח שהופך כמו שרומזים הנתונים (223 קמ"ש, 8.3 ש' למאה) את האודי הקטנה לרכבת אקספרס.
המנוע אינו בעל צליל איטלקי מזמין ובסל"ד גבוה הרעש אינו נעים במיוחד. מאידך מי צריך לטפס במעלה הסל"ד כאשר הדחף האחיד בתחום הבינוני מזכיר סופרלטיבים מעולם התעופה. כמעט בכל הילוך ובכל מצב (למעט מתחת ל-2,000 סל"ד) האודי מאיצה בצורה משכנעת, מושכת כמעט ללא מאמץ למהירויות לא חוקיות בעליל. כל-כך קל לחצות איתה את קו ה-180 קמ"ש, בערך גבול ההילוך הרביעי, ולהמשיך עם החמישי אל מעבר ל-200, עד שמבלי משים אתה עלול להפוך לכוכב מקומי בעיני משטרת התנועה. לביצוע המרשים אחראית לא מעט גם השמירה על יחסי העברה לא ארוכים במיוחד. דוגמה טובה לכך הוא ההילוך החמישי, שמאפשר, בזכות שפע המומנט והשהיית טורבו מינימלית, האצה קלה למהירויות גבוהות.
התיבה האוטומטית קצת פחות מבריקה: תגובותיה לתפעול ידני מעט איטיות ובעיר היא לא תמיד מעודנת ועקבית בתגובות למצערת. גם מתגי החלפת ההילוכים שעל ההגה לא מבריקים. הם נראים טוב אבל אינם נוחים לתפעול. ברגעי הצורך תמיד עדיף השימוש בבורר. ובכל מקרה, גם תלונות אלה אינן מעיבות ממש על כושר המנוע. צריכת דלק של 7 ק"מ לליטר אינה מופרזת בהתחשב בתנאים. מה שמפריע יותר הוא מיכל דלק קטן ( 55 ליטר) ומערכת התראה היסטרית שיגרמו לך לתור אחרי תחנת הדלק הקרובה מדי 300 ק"מ. וזה מגביל.

סימני הגיל

אבל מה שבעיקר מפריע לחוויה המוטורית היא איכות הכבישים הלא מחמיאה שלנו. על אוטובאנים גרמניים חלקים כמו ישבן של תינוק, האודי הופכת בקלות לרכבת אקספרס קטנה עם יציבות כיוונית טובה. על כביש מקומי, כאשר המתלים נאלצים לעבוד, נחשפים גם סימני הגיל. עם צמיגים רחבים (205/55 וחישוקי "16) מפגינה האודי הקטנה אחיזה טובה, אך גם נטייה עקבית לקפץ מעלה-מטה בכבישים גליים ולעתים גם לעקוב אחר שיבושים. ובמהירויות אליהן מגיעה ה-A3 בקלות רבה כל-כך, זה לא המרשם לייצור תחושת ביטחון. באופן מוזר, למרות תחושה קשיחה מכיוון המתלים, זוויות הגלגול מורגשות כמו-גם תנודות המרכב.
כל השאר די מוכר: האודי נעימה אך לא מרגשת או מהנה במיוחד. ההיגוי מדויק אבל לא נחוש או מתקשר במיוחד וההתנהגות בטוחה אך חסרת השראה. כצפוי, מפגינה האודי נטייה בולטת להרחבת הקו ועם ניתוק בקרת האחיזה ניתן לקבל ביטוי מוחשי להחלקת כוח.
בעיר מזכירה האודי שכיול המתלים קשיח. היא אינה נוחה והמצב משתפר רק במעט ביציאה מהסביבה האורבנית. גם רעשי הרוח נשמעים מדי. הבלמים מציעים פעולה רגועה, גם אם מעט חסרת "נשיכה" ואולם תחת עומס גדול ומתמשך הם איבדו משמעותית את היכולת.

מחיר מופרז

אלא שלמרות גילה, האודי עדיין מפתיעה כשותפה מושכת ונעימה. יחידת כוח אפקטיבית מחפה משהו על איכויות שלדה בינוניות, ומראה קלאסי מבפנים ומבחוץ מכהה במשהו את שיני הזמן. למרות הכוח הרב והחישוקים הבוהקים, זו לא מכונית ספורטיבית אלא יותר מחלקה ראשונה ומהירה. כך שגם אם היא לא מרווחת כמו קומפקטיות חדשות או בעלת איכויות דינמיות כמו מתחרות יוקרתיות, עדיין יש לה קסם.
הבעיה מתחילה כאשר מגיעים לתג המחיר שנראה מוגזם לחלוטין. ה-A3 טורבו 180 כ"ס עם תיבה אוטומטית עולה 200,000 שקלים, וזה, אגב, לא כולל את התוספות שפיארו את מכונית המבחן. אלה שייכות לחבילת הטיפטרוניק הכוללת מערכת שמע משופרת, חישוקים וצמיגים נדיבים יותר, ריפודי עור, בקרת יציבות ותפעול הילוכים מההגה. החבילה, שמחירה 16,000 שקלים, אולי משתלמת אבל המחיר הסופי נראה בעייתי כאשר לוקחים בחשבון שסיאט ליאון, עם אותה פלטפורמה ומנוע, עולה כמעט 50,000 שקלים פחות וחסרה רק תיבה אוטומטית. במחיר כזה ניתן להעסיק פועל זר בהחלפת הילוכים וצחצוח השמשות. גם גולף V5 החלשה במעט תחסוך כמעט 25,000 שקלים.
אבל באודי מעדיפים באופן טבעי להתייחס אל מתחרות מסורתיות כמו ב.מ.וו ומרצדס. מולן המצב הרבה יותר טוב: הקומפקט מודרנית יותר, אך מגיעה רק בגרסת ה-2.0 ליטר 143 כ"ס החלשה משמעותית, ועולה 180,000 שקלים. והמרצדס? מחיר הספורט קופה SC200 (עם 163 כ"ס) הוא 263,000 שקלים. ובהשוואה אליה, האודי הזו באמת נראית כמו מציאה.