מנהיג אמיתי

מנהיג אמיתי חוזה את לידתם של דברים אפשריים. כזה היה חוזה המדינה בנימין זאב הרצל. מנהיג לא-אמיתי מעודד את צמיחתם של רעיונות בלתי-אפשריים. היטלר הוא דוגמא קיצונית במיוחד למנהיג שלילי שכזה, שעודד את הרעיון המופרך לפיו גרמניה יכולה לשלוט בעולם כולו. יצחק רבין היה מנהיג אמיתי מפני שהעדיף את מדינת ישראל המציאותית על-פני ארץ ישראל האגדתית. זו הייתה גם הסיבה שנרצח.
הויכוח הגדול בתנועה הציונית, שנמשך כל משך קיומה, הוא בין הימין הציוני והשמאל הציוני. הימין הציוני נולד בשנות ה30-, בתקופה בה צמח והתחזק גם הימין האירופאי, וכמותו הוא שגה ברעיונות בלתי-אפשריים. השורה "שתי גדות לירדן, זו שלנו, זו גם כן" מתוך המנון בית"ר שנכתב בידי זאב ז'בוטינסקי ממחישה את הדברים: רעיון שווא, קסום אולי למשמיעיו, רומנטי, אך מנותק מעובדות המציאות. הימין הישראלי נמנע באופן מסורתי מלהכיר בכך שעוד עם חי באותו השטח עצמו שעליו הוא ביקש לכונן את ריבונותו מחדש.
השמאל הציוני, לעומת זאת, ראה נכוחה את המציאות וחיפש דרכי התפייסות עם הפלסטינים. לב הבעיה - ההבדל בין מדינת ישראל הקיימת לבין ארץ-ישראל המיתולוגית - המשיך והצמיח רעיונות ומתחים פוליטיים. כשבגין ויתר על סיני למען השלום עם מצרים הוא קיווה שהערבים יתנו לו אור ירוק לעשות כרצונו בגדה המערבית. בזה הוא טעה. הימין חזר וטעה בהניחו שאפשר להשתלט על יהודה ושומרון, להקים בהן התנחלויות, כל זה על-בסיס תקוות-שווא שהפלסטינים החיים בשטחים הללו יתקפלו ויכחידו את שאיפותיהם לעצמאות. הימין ממשיך וטועה גם היום בהניחו שישנה איזושהי אלטרנטיבה אחרת למשא-ומתן אמיתי לשלום.
השמאל הציוני לעומת זאת התברך במנהיגים עם ראיית מציאות פרגמטית. היה זה דוד בן-גוריון שקיבל את תכנית החלוקה של ארץ-ישראל המנדטורית ואין זה פלא שרבין ופרס קיבלו את רעיון אוסלו שנהגה בידי קבוצת אינטלקטואלים ישראליים. אחרי עשרות שנות שליטה במיליוני פלסטינים, ידע רבין ברגע היסטורי נתון, לשים את כובד משקלו ולומר: די לטמון את הראש בחול. קיים עם פלסטיני, הוא שוכן בשטחים הללו, שאמנם יש לנו זיקה היסטורית אליהם, אך איננו יכולים להתעלם מכך שחי בהם עם אחר. הוא זכאי לעצמאותו ואנחנו - אם חפצי חיים אנו - חייבים להגיע להבנה עמו ולחלק ביננו את הארץ. זהו הפירוש הלא-פורמלי, הפשוט, של אוסלו. וביצחק רבין הייתה את הגדולה האישית והמדינית, להתנער מעשרות שנות תפיסה מאובנת, להכיר במציאות ולהורות על עיצובה של דרך חדשה. אני מניח שרבין גם הכיר דוגמאות היסטוריות שבהן אוייבים היסטוריים היו לשכנים המשתפים פעולה. הוא מן הסתם גם התרשם מן המתרחש באירלנד הצפונית כשאויבים מזה מאה שנה, שנהרות של דם מפרידים ביניהם, משתפים פעולה.

רבין האיש, המצביא, הפוליטיקאי

הישראלים לא מבינים שיצחק רבין היה אולי המפקד הצבאי המהולל ביותר בהיסטוריה. מפני שאף מפקד לא הצליח להביס אויבים כה רבים עם צבא כה מצומצם, ובזמן כה קצר כפי שעשה צה"ל תחת פיקודו ב1967-. הוא גם לא שגה לאחר אותה מלחמה ברעיונות-שווא מסוג אלה שלקה בהם משה דיין ("מוטב שארם א-שייח בלי שלום, מאשר שלום בלא שארם א-שייח"). יצחק רבין גם מזוהה עם מבצע אנטבה (1976), ממבצעי ההצלה המרשימים בהיסטוריה.
רבין גם נתן דוגמא, חד-פעמית בהיסטוריה הפוליטית הישראלית, לתקדים של יושר ציבורי: הוא התפטר מראשות הממשלה כשנתגלה שלאשתו יש חשבון בבנק בארצות-הברית (בניגוד לחוק הישראלי דאז).
מותו של רבין נותר, בעיני מכל-מקום, תעלומה. כבר למחרת הרצח אמרתי בשידור בטלויזיה הישראלית שרבין היה קורבן של קשר. אני עדיין דבק בטענתי, למרות החלטות הועדות השונות, שניסו לטהר את השרץ וקבעו כי לא הייתה קונספירציה. מעניין שארבע שנים לאחר רצח רבין טרם הושלם משפטו של אבישי רביב המכונה "שמפניה", שיכול היה, לפי עניות דעתי, למנוע את הרצח. מבחינה היסטורית ניתן להגיד שלא המשטרה ולא שירות הביטחון עשו את תפקידם המיועד, והשאלה הפתוחה היא עדיין - למה?

פרופ' מיכאל הרסגור, היסטוריון, מרצה באוניברסיטת תל-אביב